חיים ולדר / צילום: ויקימדיה
הררי מילים נכתבו כבר על פרשת חיים ולדר, סופר ואיש חינוך בכיר במגזר החרדי שהתאבד לאחר שפורסמו אודותיו טענות חמורות בעיתון הארץ. בהמשך גם על ידי בית דין מיוחד בראשות הרב שמואל אליהו וברחבי הרשת.
בטור הזה אני מעוניין להתייחס לפרשה מזווית אחרת. לא מהזווית שעוסקת בעצם הטענות החמורות כלפיו ובשאלות המסתעפות. את דעתי האישית אודות מעלליו כבר כתבתי בפורומים אחרים. הזווית שבה אני מבקש לעסוק בפרשה היא: התמודדות תקשורתית וניהול נכון של משבר קיצוני שנחת על מושא התחקיר. הדברים הבאים הם כביכול עוד ייעוץ תקשורתי, אבל לדעתי הם יכולים גם להציל חיים. הטור אמנם מדבר על ולדר אך למעשה מכוון כלפי האדם הבא בתור. נקודה נוספת: הטור יוצא מנקודת הנחה שטענות העיתונאים והרבנים נגדו נכונות, חרף הכחשותיו.
חיים ולדר נאלץ להתמודד עם טענות חמורות ביותר בעיתון הארץ. הוא הכחיש את הטענות בצורה חריפה ביותר, טען לרדיפה. רשת של חשבונות "פייק" גם הדהדה טענה משוללת יסוד שהעיתונאי אהרן רבינוביץ, שפרסם את התחקיר יחד עם שירה אלק, פרסם את הכתבה כנקמה על כך שולדר הוביל לפיטורי קרוב משפחתו של אהרן, לאחר שחשף התנהלות לא תקינה שלו. הדברים לא נכונים. ולדר הצטייד בבדיקת פוליגרף - כביכול או שלא כביכול, ובעורכי דין, כדי להוכיח שהטענות בעיתון הארץ אינן נכונות.
כאשר אדם מתמודד עם תחקיר יש לו 3 אפשרויות:
האפשרות הראשונה: לומר 'חטאתי, אני מעוניין לתקן את דרכיי'. בודדים האנשים שבחרו בדרך זו. כמובן, זו הדרך הנכונה והראויה מבחינה יהודית ומוסרית, אולם לצערי בודדים הלכו בדרך זו. ההיסטוריה מלמדת שכשאנשים הודו בחטאם, הציבור הניח להם לנפשם די מהר. חלקם אפילו חזרו בשלב מוקדם יחסית למיינסטרים. גם עיתונאים יכולים להבין שיש מקום לרחמים ולא לדרוך על האדם לאחר שכבר איבד את מעמדו ושמו בעקבות פרסומים קשים. הלוואי שהיו יותר אנשים אמיצים שהולכים בדרך זו.
האפשרות השנייה: להוריד את הראש ולהוריד פרופיל ציבורי ותקשורתי - לתת לגל לעבור. לכל תחקיר ולכל פרסום יש חיי מדף. תיקחו את הסיפור הכי קשה ששמעתם וקראתם, גם לו היו חיי מדף, ובלי לדעת באיזה סיפור בחרתם אני יכול לדעת בוודאות שחיי המדף לא היו ארוכים במיוחד. אנחנו חיים בעידן שפרסום רודף פרסום, וכתבה רודפת כתבה. בנוגע לרוב הכתבות, החדשות של היום בבוקר הן כבר פרה-היסטוריה בשעות הערב. לציבור יש זיכרון די קצר. זה אמנם נכון שגוגל בכל מקרה זוכר הכל, אך ברמה היומיומית, התחקיר ייבלע אי שם בתהום הנשייה. ברור שתהיינה השלכות לתחקיר, אבל מדובר באירוע שאפשר להתמודד איתו.
האפשרות השלישית: לצאת למלחמה. ולדר החליט לצאת למלחמה. נגד העיתונאים, נגד הרבנים, נגד האנשים שטענו שנפגעו ממנו. המלחמה, בניגוד לאינטרס של ולדר, האריכה בצורה מלאכותית את חיי המדף של התחקיר. במקום לחטוף מהלומה קשה ולהמשיך הלאה, ולדר תדלק בהתנהגותו ובהתנהלותו את הפרסומים אודותיו. ההליכה על הראש של רבינוביץ, הניסיון לבנות נראטיב של רדיפה, הניסיון לפקפק באמינות של העיתונאים ובהמשך גם של הרבנים - הוסיף כמויות נדיבות במיוחד של שמן לבערה. חוץ מהעניין הערכי והמוסרי, האדם צריך לדעת מול אילו כוחות יש לו יכולת להתמודד ומול אילו כוחות הוא צריך לכופף את הראש. ולדר לא כופף את הראש.
מכתב מתריס וקיצוני נגד הרבנים
ולדר התאבד השבוע. משפט עממי אומר "אחרי מות קדושים אמור". לא אדון כעת בשאלה האם הפתגם נכון או לא, אך תקשורתית אכן מקובל להניח לאדם אחרי מותו, בטח כאשר מת בנסיבות טרגיות. האנשים מרחמים על הנפטר וכל שכן על משפחתו שלא חטאה בדבר. אולם ולדר לא סיים את מלחמתו, גם כאשר ירה בעצמו על קבר בנו. הוא השאיר מכתב התאבדות. גם במכתב ההתאבדות, ולדר המשיך את הקמפיין התקשורתי. במכתב הוא ציין: "הלכתי להזמין את יהודה סילמן ושמואל אליהו לדין תורה בשמיים".
מדובר במכתב מתריס וקיצוני נגד הרבנים סילמן ואליהו. ולדר זעק כביכול לחפותו. במכתבו, הוא הכריח את הרבנים שהוכפשו על ידו להגן על שמם ועל צדקת טענותיהם. לא רק את הרבנים הוא הכריח, אלא גם את הציבור, את העיתונאים ועוד ועוד. אם ולדר חשב שהוא ירוויח משהו מהמכתב, התברר שההפך הוא הנכון.
לאחר שנפטר, ולדר זכה לכבוד. הספידו אותו ראש עיריית בני ברק, ואנשים נוספים ובכללם עו"ד דובי וינרוט שאף השתלח בצורה קיצונית במיוחד בעיתונאי רבינוביץ. עיתון יתד נאמן הספיד את ולדר. הכבוד בהספדים התהפך על הראש של ולדר, משפחתו ומספידיו. הם תדלקו את הבערה שהייתה אמורה להיכבות מזמן. מתוך אינסטינקט להגן, הם יצרו את התוצאה ההפוכה. הם הפכו את הסיפור למשהו הרבה יותר גדול מחיים ולדר עצמו. הם הפכו את הסיפור למאבק על הזכות להתלונן נגד אדם מקושר וחזק. הם הפכו למטייחים.
אני דן לכף זכות ומניח שהם עשו זאת מתוך כבוד לנפטר וחסד עם משפחתו, אולם בפועל יצרו את התוצאה ההפוכה. אולי הם רצו לחלוק לו כבוד אחרון, אך הם זיכו אותו בגל נוסף של פרסומים והתייחסויות שלא בדיוק הוסיפו לו כבוד. אם היו מורידים את הראש, ה"שבעה" של המשפחה הייתה עוברת בצורה הרבה יותר רגועה ומכבדת. הרי ל-99.9% מהציבור אין רצון לרמוס אדם לאחר שהוא נפטר ולפגוע במשפחתו. רק צריך לא לתת לציבור את הצידוק לעשות זאת.
בשורה התחתונה, צריך לזכור שהשמש זורחת גם אחרי הפרסום הקשה ביותר. לכל פרסום, גם הקשה ביותר, יש חיי מדף. חיים ולדר של אחרי התחקיר לא היה נשאר אותו חיים ולדר מכל כיוון אפשרי. על כך אין ספק, אך תמיד אפשר למזער נזקים ולהמשיך הלאה ולתקן. אולם התאבדות היא לעולם לא הפתרון. כפי שנוכחנו לראות בסיפור של ולדר, גם את הרווח שהוא קיווה לקבל - הוא לא קיבל. אם היה מכה על חטא וחוזר בתשובה, היה יכול לכתוב את הסיפור הכי מרגש, הכי אמיתי והכי עוצמתי, לאחר שכבר כתב 80 ספרי סיפורים. לצערי הסיפור שהוא בחר לכתוב לעצמו היה אחר. חבל על דאבדין. והחי ייתן אל ליבו.