האמון יורד, אך הציבור לא נותן אור ירוק לרפורמות שיצמצמו את סמכויות ביהמ"ש או את עצמאותו

מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2021 מצביע על ירידה נוספת באמון הציבור בבית המשפט העליון. מגמת הירידה הזו אינה חריגה: בעשור האחרון מסתמנת ירידה דומה באמון הציבור בכלל המוסדות. אדרבה, למרות הירידה המתמשכת באמון, בית המשפט העליון שמר על מקומו בין שלושת המוסדות השלטוניים הנהנים מרמת האמון הגבוהה ביותר.

הממצאים המדאיגים ביחס לאמון הציבור ברשות השופטת מצויים במדד הדמוקרטיה בפרק שהתעמק בנקודות מבט הנוגעות לתפיסות ביחס לכלל מערכת המשפט. הממצאים מטרידים, אך כפי שאסביר - גם מראים שרוב לא מבוטל בציבור נותר נאמן לתפקידה החוקתי של הרשות השופטת בהגנה על הדמוקרטיה.

תפיסה מדאיגה שקנתה אחיזה רחבה יחסית בציבור, ובציבור היהודי בעיקר בקרב מחנה הימין ובקרב דתיים וחרדים, היא שתהליך בחירת השופטים מושפע משיקולים פוליטיים, שעל שופטים מופעלים לחצים פוליטיים, ושהמערכת פועלת באופן בלתי ניטרלי. גם אם התפיסות הציבוריות האלה לא מבוססות על נתונים אמפיריים, עצם קיומן הוא בעייתי.

השמאל והמרכז מאמינים יותר ברשות השופטת מאשר הימין

כמעט בכל הסוגיות שנבדקו, בציבור היהודי ניכר קיטוב פוליטי עמוק (ומעורר חשש כשלעצמו) ביחס לרשות השופטת: השמאל והמרכז מאמינים יותר ברשות השופטת מאשר הימין. אך חלקים לא מבוטלים מהאוכלוסייה סבורים כי שיקולים פוליטיים (ולא שיקולים מקצועיים) משפיעים על בחירת השופטים. תפיסה מסוג זה, אם תמשיך לקנות לה אחיזה בציבור, עלולה לכרסם תחת האתוס של תפקיד השופט כגורם ניטרלי, בלתי תלוי וא-פוליטי, וברור שתביא לפגיעה נוספת באמון הציבור במערכת זו.

התמונה השלילית הזו אינה מפתיעה. מערכת המשפט נמצאת מזה שנים תחת מתקפת תעמולה, המנסה לצייר אותה כמערכת מוטה מבחינה פוליטית. מתקפה זו הצליחה להביא לכך שחלק גדול יחסית בציבור, אף מי שאין לו מגע ישיר או היכרות עמוקה עם המערכת, סבור כי שופטים אינם מתייחסים באופן שוויוני כלפי העומדים מולם, וכי פרקליטות המדינה פועלת משיקולים פוליטיים. אך התמונה הזו אינה מבוססת על נתונים אודות מאות אלפי התיקים מדי שנה שלגביהם מתקבלות ההחלטות במערכת הזו.

על אף תפקידה של מתקפת התעמולה בדרדור האמון הציבורי במערכת המשפט, הממצאים מחייבים את מערכת המשפט להעריך את חלקה שלה ביצירת התדמית הזו. בפרט נדרשת המערכת לשקול אם יש מקום לרפורמות ניהוליות שישפרו את היעילות של המערכת, יגבירו את השקיפות (לדוגמה, שידורים ישירים של משפטים נוספים ופרסום לוח בקרה שיציג באופן שוטף נתונים על פעילות בתי המשפט) ויעצימו את העצמאות והאחריותיות של הרשות השופטת על אופן ניהולה (לדוגמה, על-די העברת סמכויות ניהול משר המשפטים למערכת המשפט תחת פיקוח של מועצת רשות שופטת שתוקם).

למרות התמונה הקודרת, אם נפנה את מבטנו מאמון הציבור בבית המשפט ללגיטימציה הציבורית לתפקיד שממלא בית המשפט, תתקבל תמונה אחרת. ראשית, הקישור שמתגלה במדד בין תפיסות ציבוריות של פוליטיזציה של בתי המשפט לבין תפיסות של חוסר הוגנות ההליכים, מראה שבעיני הציבור מערכת המשפט תימדד ביכולתה להישאר עצמאית ובלתי תלויה.

כלומר, בציבור ניתנת לגיטימציה לתפקיד של בית המשפט כגורם מקצועי ועצמאי מהמערכת הפוליטית (ייתכן שניתן להסביר את הירידה באמון מצד חלק מהציבור, בתחושה שבית המשפט כיום אינו עצמאי דיו ולכן נרתע מהתערבות בהחלטות הממשלה). ולא פחות חשוב מכך - ממדד הדמוקרטיה עולה כי 56% מהציבור מסכימים כי לבית המשפט העליון צריכה להיות סמכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת אם אלה נוגדים את עקרונות הדמוקרטיה.

במילים אחרות, יש עדיין נאמנות ציבורית רבה לתפקיד החוקתי שממלא בית המשפט העליון בדמוקרטיה הישראלית: להגן על עקרונות חוקתיים, לעתים גם אל מול המערכת הפוליטית.

לכן, יטעו מי שיחפשו בממצאי מדד הדמוקרטיה הצדקה לרפורמות מוסדיות שיצמצמו את סמכויות בית המשפט העליון או את עצמאותו, כגון פוליטיזציה של שיטת בחירת שופטיו או קידום פסקת התגברות על פסיקותיו. רוב הציבור רוצה בית משפט מקצועי ועצמאי, ועדיין נאמן לתפקיד המרכזי שהרשות השופטת ממלאת במערכת האיזונים והבלמים הישראלית.

הכותב הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה