רותם כהן כחלון, חברת מועצת העיר רמלה וסמנכ"לית קרן אייסף, חזרה לעיר הולדתה כדי ליישם בבית את מה שלמדה בשנים של מאבקים חברתיים בחוץ: "יכולתי לשבת בתל אביב ולזעוק - אבל חזרתי לרמלה כדי לשנות"
רותם כהן כחלון / צילום: איל יצהר
"העיניים שלי נפקחו כשהגעתי לצבא. שם פתאום ראיתי את ההזדמנויות וראיתי את הפערים", מתארת רותם כהן כחלון, סמנכ"לית קרן אייסף לקידום שוויון הזדמנויות בחינוך וחברת מועצת העיר רמלה, את נקודת המפנה של חייה.
"גדלתי ברמלה, בחממה הפריפריאלית. לא הייתי בתנועת נוער או באולפנה, ובצבא פתאום ראיתי מה לאחרים יש. לא במובן החומרי, במובן של ההזדמנויות - בתנועות נוער, בשנות שירות, בהכנה לצבא. אז התחלתי את המאבקים שלי. הקמתי את התא המזרחי באוניברסיטת תל אביב ואחר כך בער בי הרצון לחזור לרמלה ולשנות".
מהתא המזרחי הפכה למתמחה בקשרי חוץ בשלטון המקומי, משם עברה לדוברות ראש הממשלה ומשם לכנסת, כיועצת בלשכת הח"כ לשעבר רחל עזריה. בהמשך הייתה יועצת פרלמנטרית של מפלגת כולנו. בשנים האחרונות בחרה לחזור לרמלה ולהשפיע בבית פנימה.
"יכולתי לשבת בתל אביב ולזעוק על שוויון, אבל הבנתי שאם אני רוצה ליצור את השינוי, אני צריכה לעשות אותו מבפנים, במקום שבו מתקבלות ההחלטות, במועצה. בבחירות 2018 רצתי ברשימה עצמאית בתמיכת מפלגת כולנו לבחירות בעירייה. כיום אני חברת מועצה באופוזיציה בוועדות חינוך, רווחה, כספים בוועדה למעמד הילד. אני מנסה להביא את הצד של שוויון הזדמנויות".
ואיך מייצרים אותן?
"דרך התקציב, בין היתר. גיליתי שיש הרבה משאבים שמוקצים לרוח ולצלצולים, לפסטיבלים ולזמר במאות אלפי שקלים ליום העצמאות. לא הגיוני שרק 24 אלף שקל מוקצים להכנה לצה"ל, ומיליון לפסטיבל.
"לי בתיכון לא הייתה אפשרות ללמוד 5 יחידות במתמטיקה. היינו 6 בנות שרצו, אבל אמרו לנו 'בשביל 6 לא פותחים כיתה'. לא ידענו בכלל איך לדרוש. באזורים מבוססים הורים דורשים לילדים שלהם. שם יש מודעות, שהרבה פעמים לא קיימת אצל הורים שקמים בבוקר בשביל לשרוד את היום".
בקרן אייסף עבדה בארבע השנים האחרונות כמנהלת תוכנית הדוקטורנטים ורשת הבוגרים, ובאוקטובר מונתה לסמנכ"לית. "מקימי הקרן הבינו שהשכלה גבוהה זו הדרך לצמצם פערים, והם מימנו מלגות ליוצאי צפון אפריקה וארצות המזרח. היום מצטרפים גם אתיופים, דרוזים ויוצאי ברית המועצות. אני בעצמי בוגרת הקרן".
איך זה שהפערים שאת מתארת עדיין קיימים, כמו לפני 30 שנה?
"השיח הזה, שאלה פערים שהיו פעם, הוא שיח מנותק מאוד. רק 9 אחוז מהסגל האקדמי הם מזרחים, ואת רואה מי נמצא בשכבות הנמוכות. זה לא עדתי? כשרואים כמה מהפריפריה שהצליחו נוצרת אשליה, ואומרים: 'הנה, תראו את רמי לוי ויצחק תשובה'.
"ילד שנולד היום ברמלה, יש לו סיכוי של 2.8 אחוז להגיע לאוניברסיטה. רק 5.6 אחוז מהנערים ברמלה הולכים לתנועת נוער. הרבה פעמים החבר'ה באייסף הם החלוצים מהמשפחה שלהם, דור ראשון להשכלה גבוהה. הם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה רק כדי להגיע לאותו קו זינוק שאחרים מגיעים אליו בקלילות, כי הכינו אותם לזה כל החיים. הם חיים בין עולמות. זו תחושה לא פשוטה של זרות באוניברסיטה ותסמונת המתחזה, כי אתה לא מרגיש באמת שייך. הם צריכים להיות הכי טובים שאפשר, וגם לממן את עצמם במהלך התואר, וכשהם חוזרים לשכונה, שואלים אותם למה אתה מבזבז זמן על לימודים".
בין בוגרי הקרן מציינת כהן כחלון את פרופ' ניסים מזרחי, פרופ' יפעת ביטון וראש העיר ירוחם, טל אוחנה. "הקו המשותף שלנו זה להצליח באופן אישי, וגם לא לשכוח מאיפה באנו. הסטודנטים שלנו מתנדבים בפריפריה. הם מסייעים לתלמידים בתיכון לחלום על השכלה גבוהה. הם אומרים להם, תסתכלו עלינו ונראה לכם את הדרך".
כשאת מכירה את הפערים, את לא רוצה לגדל את הבנות שלך במקום עם הזדמנויות אחרות?
"אני יודעת שאני מגדלת את הבנות שלי במקום שבו הסיכוי שילמדו באוניברסיטה הוא רק 2.8 אחוז. לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף לא לדעת כל כך הרבה על מה שאני מפסידה. בסוף אני אמא, ורוצה שלילדים שלי יהיה הכי טוב שאפשר. אני ראסמי דור רביעי ברמלה. סבתא רבתא שלי הגיעה למעברה ברמלה, והיום אני גרה כאן עם אחותי ואחיינים שלי ובני הדודים. אני נאבקת בשביל הילדים שלי ובני הדודים שלי ובשביל עצמי שהייתה אז".
מה היעד הבא שלך?
"להמשיך באייסף, לפתח את הקרן ולהפוך אותה לאגף במשרד החינוך. אני רוצה שגם המדינה תבין שהבעיה שאייסף מנסה לפתור זו לא בעיה שלה, אלא של מדינת ישראל. לצד זה השאיפה שלי היא גם להמשיך ברמלה ואולי לרוץ לראשות העיר, למרות שזה לא מקובל כאן שאישה צעירה תהיה בתפקיד. אני מאוד אוהבת את רמלה ומחוברת לאנשים. אני בת המקום שמאוד גאים בה, וזה כיף גדול".