סוזן חסן / צילום: איל יצהר
סוזן חסן, משנה למנכ"ל ג'וינט-תבת, כבר רגילה למבטים המופתעים כשהיא נכנסת לפגישות עסקיות. "לנהל תוכניות מול המגזר העסקי ששנים לא ראה מנהל בכיר ערבי, זה לא קל", היא מספרת. "לוקח להם זמן לעכל שלא באתי לדבר איתם רק על תעסוקת ערבים".
ואכן, מאז 2017, חסן אמונה על פיתוח האסטרטגיה של ארגון הג'וינט בתחום התעסוקה בישראל, ופועלת בשיתוף הממשלה והמגזר העסקי לקידום מגוון האוכלוסיות המוחלשות בחברה.
הכניסה שלה עצמה לשוק התעסוקה התרחשה בשלב יחסית מוקדם, כשכבר בגיל 17 עזבה את בית הוריה בנצרת ועברה להתגורר במעונות האוניברסיטה העברית בירושלים. "הפעם הראשונה שראיתי יהודי או דיברתי בעברית זה היה באוניברסיטה", היא מספרת. שם היא למדה לתואר ראשון בתוכנית משותפת של החוג לפסיכולוגיה והחוג למדעי החיים. למרות ששהורים ציפו ממנה ללמוד רפואה, הם הסכימו להתפשר על הלימודים שבחרה לעצמה משום שמדובר בתוכנית מצטיינים.
הצורך לעמוד בציפיות של ההורים הלך והשתחרר עם השנים. שמונה שנים לאחר מכן, ב-2010, סיימה תואר שני בהצטיינות בקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים, ושנתיים לאחר מכן סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית - את שניהם עשתה באוניברסיטה העברית במהלך חופשות הלידה שלה. "אלו תארים שרציתי לעשות כשהייתי יותר צעירה. אבל לבוא עם 700 פסיכומטרי וללמוד עבודה סוציאלית לא היה אפשרי מבחינת ההורים שלי. מה שרציתי לעשות בגיל צעיר ולא הצלחתי עשיתי בשקט אז, בלי הרבה רעש".
מקום העבודה הראשון שלה היה במכון ברוקדייל, שאמון על מחקרים חברתיים בארץ - אף כי כבר בגיל 17 שימשה מדריכת פסיכומטרי. "נכנסתי לבניין היפה של ברוקדייל ליד האוניברסיטה, שהיו בו אז מעט ערבים, והתחלתי בתפקיד הכי זוטר, לשלוח מעטפות לאנשים", היא נזכרת. "אחרי כמה שבועות ביקשתי להתנסות במשהו אחר, ותוך כמה חודשים הייתי מראיינת מצטיינת. לאחר מכן, הייתי אחראית על צוות של 40 עובדים, ואחרי שנה וחצי מונתי לעוזרת מחקר עם תקן".
"אחד הדברים שעשיתי בארגון זה להכניס אנשים דומים אליי. לסטודנטים ערבים לא הייתה נגישות לארגון, אבל כשהם ראו שיש שם אחראית מחקר ערביה צעירה היה להם יותר נוח לגשת. הכניסה שלי הביאה גל של עובדים מהחברה הערבית".
"מוצאת דרכים להפוך רעיונות לדברים שקורים בשטח"
הרומן שלה עם מספרים ושיטות מחקר החל עוד בלימודי התואר הראשון, ומאז עבדה כ-12 שנה כמנהלת מחקרים ומחקרי הערכה, ועסקה בעולם המאקרו. ב-2016 עשתה את המעבר המשמעותי, כשעברה לארגון ג'וינט תבת. "לחלק של הדואינג", לדבריה. "בשש השנים האחרונות אני מפתחת תוכניות, ומוצאת דרכים להפוך רעיונות לדברים שקורים בשטח".
כך למשל בתקופת הקורונה הובילה בשיתוף משרד הכלכלה את תוכנית Remote - המסייעת למעסיקים להתמודד עם המציאות המשתנה במעבר לעבודה מרחוק, ופתחה עשרות קורסי אונליין, עבור צעירים ערביים, כמו גם קורסים לחיזוק השפה העברית.
בתפקידה הקודם בארגון היא הייתה אחראית, בין היתר, על תחום תעסוקת החברה הערבית. תחום שלמדה היטב על בשרה, כאישה ערביה שמפלסת דרכה בשוק התעסוקה: "נכנסתי כראש התחום החברה הערבית הצעירה ביותר בג'וינט, והייתי בין הנשים הערביות היחידות בארגון. כשנכנסתי היו 3 עובדים ערבים, ויצאתי מהתפקיד כשיש 13 עובדים ערבים. אני מאוד מאמינה בגיוון: הייתה לי עובדת ממזרח ירושלים, עובדת דרוזית, עובדת עם כיסוי ראש ועובד מבוגר".
למה בחרת להתמקד בקידום החברה הערבית?
"היום אני עוסקת לא רק בחברה הערבית, אלא באוכלוסיות מגוונות ומוחלשות. התחלתי עם החברה הערבית כי אני עדיין במדינה שבה הערבי יכול להתקדם על טיקט של חברה ערבית. המשמעות של להיות מיעוט זה כמה אתה צריך להתאמץ כדי לקבל נראות. אני מנסה שאחרים יוכלו לקבל הזדמנות לגשר על הפערים. לעזור לאנשים לממש את הפוטנציאל בלי לירוק דם. לירוק דם זה לא רק להזיע בעבודה, אלא לעשות דברים על אש קטנה ולעשות הצלחות בשקט בלי שזה יפגע בתדמית של אישה מסורתית ואמא בחברה שלך. את מתקדמת, אבל החברה שלך לא מתקדמת באותו קצב.
"מצד שני, אתה צריך להוכיח בתוך הארגונים שאתה נמצא במקום שמגיע לך, ולא מתוך מקום של העדפה מתקנת. הייתי מנהלת כבר בגיל 32 של יהודים מבוגרים, שאף פעם לא ראו ערבייה שניהלה אותם. בן מיעוטים, כשהוא יושב בחדר - הוא צריך להיות מצוין, וזה שואב אנרגיות".
כשעולם התעסוקה כולו נאלץ להתמודד עם משבר הקורונה, חוסן מדגישה את המורכבות של הנשים הערביות. "עבודה ולימודים מרחוק נראים להרבה אנשים כהזדמנות, אבל לאישה ערביה זה קשה. היא לא כמו אישה יהודייה שלומדת או עובדת מהבית - ואז אחרי הצהריים יוצאת לטיול עם הכלב או לעשות ספורט. בשביל נשים ערביות ההזדמנות לצאת מהבית היא בעבור השכלה או תעסוקה. וברגע שסגרו אותן בבית יש רגרסיה בכל הלגיטימציה של לצאת החוצה, עד שהן השיגו אותה".