גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

השר מתן כהנא. מתווה הגיור תואם עם גדולי הרבנים מהציונות הדתית / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

השאלה היא מה עומד בשורש הבהלה? מי באמת מסוכן לרבנות? מי הורס את הרבנות? מי האויבים שלה? מי מגביר את ההתבוללות ומי עוצר אותה? אלה המבקשים לפתוח את הסטטוס-קוו תוך רפורמת הכשרות והגיור או אלה הדוחים אותה? האם אלה הטוענים שהמצב הקיים מהווה פגיעה בזהות יהודית של ישראל בכך שהיא מונעת מרבבות לבוא בברית נישואין עם כלל ישראל בארץ ובתפוצות, מרחיקה יחידים וקהילות ממורשת ישראל ומגבירה את הניכור בין חלקי העם, או אותם אלה הטוענים שהרפורמה היא פגיעה קשה ברבנות והחלשה של הזהות היהודית בארץ ישראל?

ישנם כמה עקרונות יסוד שעליהם ניתן להסכים. ראשית ערבוב פוליטיקה עם רבנות הוא דבר מזיק ואפילו משחית. שנית, מצב הגיור הקיים בארץ מקשה על חייהם של אלפים, אזרחים ישראלים הרואים את עצמם כחלק מעם ישראל, אך אינם מוכרים כ"יהודים" על ידי הרבנות הראשית ועל כן גם על ידי מוסדות המדינה ככלל. שלישית, כל עוד הגיור מקנה אזרחות ישראלית לפי חוק השבות, יש חשיבת גדולה, שמדינת ישראל תפקח על תהליך הגיור.

מי מדבר בשם היהדות?

הוויכוח סביב הרפורמה מקשה עלינו לזהות מי מדבר בשם האינטרסים האישיים באצטלה של דאגה לעולם היהודי ומי מדבר בשם האינטרסים הלאומיים מתוך דאגה אמיתית לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. דומני שקיימים יסודות חשובים בתרבות הדתית האתיופית שיכולים לשמש כאנטיביוטיקה לפוליטיזציה הקיימת בתחום הכשרות והגיור במדינת ישראל. הקהילה היהודית האתיופית שימשה לנו מופת של צדקה, חסד וסולידריות שראוי ללמוד ממנו. הקהילה, ולא המדינה שבתוכה הם חיו, העניקה להם את זהותם היהודית.

הקהילה היהודית הייתה מפוזרת ומפורדת בכפרים קטנים. אופי הקהילה שונה מכפר לכפר. מנהיגיה הרוחניים של הקהילה - הקייסים - הנהיגו הנהגות ומנהגים שונים אחד מהשני. שאלת הגיור וטקסי המעבר וההרחקה, בדרישות הכניסה לתוכה ובאופני ההוצאה ממנה נקבעו על פי הרב המקומי. ובכלל, בכל נושא הליך הגיור האמונה היא הדבר המכונן בעולמם, קבלת המצוות אינה מעכבת. חרף זאת. הקהילה נהגה תמיד אחר הוראותיו והנהגותיו של הקייס המקומי. אפילו קייס הקייסים המגיע לכפר אחר נהג על פי הוראותיו של הקייס המקומי. בבסיס התפיסה התיאולוגית האתיופית עומד הרעיון הפלורליסטי ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" וקיימים לפיכך ערוצים שונים לעבודת השם.

בבסיס המסורת האתיופית שורר קשר טבעי בין מידות מוסריות לאמינות משפטית הלכתית. הלכות הללו שעדיין היו קיימות, בתוך הקהילה האתיופית, עד לכניסה לארץ, משקפות למעשה את ההלכה הקדומה. כך מובא בתלמוד הבבלי "במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת" . במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב" בעצם ההלכה מעולם לא הייתה אחידה הלכות כשרות והכלות הגיור בכל מקום היו שונים ממקום למקום. ורבים הם המקומות בגמרא המאשרים מציאות פלורליסטית זאת אולי הביטוי הידוע ביותר לכך בשפה הארמית היא "נהרא נהרא ופשטיה" "נהר נהר ומסלולו", לכל נהר מסלול זרימה משלו ואין בכך הפרעה למסלול זרימתו של הנהר האחר. וכך ביטוי זה להעניק לגיטימציה למנהגים שונים בהלכה היהודית.

וכך באופן מעורר הערצה היהדות האתיופית הצליחה לאחד את הקהילות השונות והמגוונות לקהילה אחת גדולה. דא עקא, דומה שכיום יוצא אתיופיה, כמו הרבה יהודים שומרי הלכה בישראל מפולגים זה מזה. הדתיים והלא דתיים אינם יכולים לאכול יחד, אינם יכולים לנהל עסק משותף, לגור בשכנות או להינשא זה לזו, ואפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה על פי הגדרות. היום אפשר לראות ארבעה יהודים שומרי מצוות יושבים יחד והם אינם יכולים לאכול זה ממאכליו של זה בשל דיני כשרות.

הגדרה חיצונית

במציאות עגומה כזאת, הגדרת היהודי היא חיצונית, לא מהותית ולא ערכית. לאיזה זרם הוא שייך? חרדי, כיפה סרוגה, לא דתי, תלמודי, רפורמי, קונסרבטיבי, אתיופי, תימני, רוסי, דתל"ש ועוד. דומני לפיכך שתפיסה פלורליסטית זאת, כפי שהיא נהוגה בביתא ישראל, יש בה לספק תשובות אפשרויות לשאלות העולות סביב הרפורמה. גם בישראל האדם המאמין נמצא במעגלים חברתיים נוספים על מקום מגוריו, סוג הזרם שחי בתוכו ועוד לכל זה מלמדת אותנו המסורת האתיופית המשקפת את ההלכה הקדומה מחייבת אותנו לשאול האם שיוך האדם לרב נקבע על פי הקהילה שאליה הוא שייך בשכונת מגוריו? ממה נובעת סמכותו של הרב האם מכוח הקהל, מידיעותיו התורניות או ממידותיו הטובות? מה קובע את שיוכו של אדם לרב, כתובת המגורים, בית הכנסת בו הוא מתפלל או קריטריון אחר? שאלות הללו יכולים לעזור למדינת ישראל למצוא את המודל המתאים לשילוב פיקוח ממלכתי על כשרות וגיור מתך עמדה פלורליסטית.

מדינת ישראל כמדינה רווחה מודרנית מסוגלת ליצור עבורנו תנאי חיים טובים יותר מהחיים בקהילות שהיו בגלות. אבל הפחד וחוסר האמון ההדדיים מונעים זאת ואנו מחלישים אחד את השני במקום לחזק אחד את השני. לכן אני מברך על הרפורמה ומתווה הגיור החדש, שמציע שר הדתות מתן כהנא, שבבסיסה עומדת האפשרות שתינתן בידי רבני ערים להקים בתי דין לגיור, דרך זאת קרובה יותר לתפיסה הקהילתית שעבדה יפה לאורך אלפי שנים בכל הגלויות. מה גם שמתווה זה תואם עם גדולי הרבנים מהציונות הדתית. כולי תפילה שלא תארע תקלה והרפורמה תצליח להוסיף לחזק בשמירת המסורת, אהבת תורה וקירוב לבבות תוך יחסי אמון הדדיים.

הכותב הוא מרצה בחוג ליהדות וראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו