לא רק שאין להעביר את אגף מעונות היום לחיקו של משרד החינוך - יש להוציא משליטתו של משרד החינוך את כלל מסגרות החינוך / צילום: Shutterstock
זוהי אמת ידועה שהרגלים ישנים שאבד עליהם הכלח ממאנים לגווע. הדרישה להרחיב ולהגביר את הפיקוח המדינתי לעוד ועוד אזורים במשק ובחברה היא דוגמה בולטת להרגל ישן שכזה כאשר מדובר במדיניות ציבורית בישראל. ביטוי עכשווי למיתוס הפיקוח והרגולציה, משל היה מדובר במילות קסם, ניתן למצוא למשל במאמרה של ד"ר תלמה כהן שקוראת למדינה להגביר את פיקוחה על מסגרות הגיל הרך. בדומה לרבים וטובים ואחרים, כהן רואה בפיקוח ורגולציה קפדניים סימן לקדימה, משהו שיש לשאוף אליו וליישמו בנחישות. חברה טובה, כך הולך הנרטיב המקובל, היא חברה שנתונה לפיקוח טוב.
שירות בינוני להחריד
הדרישות הנאיביות לפיקוח מדינתי הולך וגובר הן אחת מהתופעות המוזרות ביותר שקיימות בציבוריות הישראלית. ככלל, אזרחי ישראל אינם מרוצים משורה שלמה של שירותים ממשלתיים, אי-שביעות רצון שרק הלכה והתגברה בתקופת הקורונה. אלה לא רק שירותי השיטור שכושלים בלספק ביטחון לחיים ולקניין באזורים שלמים בארץ. אי-שביעות הרצון בולטת גם באזורים אחרים, כאשר תחום החינוך הוא רק אחד מהם.
למרות שאזרחי ישראל משלמים הון-תועפות דרך כספי המיסים שלהם עבור חינוך, הם מקבלים שירות בינוני להחריד עבור ילדיהם. מערכת החינוך הישראלית, למרות הסכומים העצומים שמהם היא נהנית, מעניקה שירות שכל חברה פרטית בעלת משאבים דומים הייתה בושה בו. כאשר מדובר במגזר הציבורי, כל קשר בין תשומות לתפוקות הוא מקרי לחלוטין.
"המדינה" אינה קוסם כל-יכול והגיע הזמן להפסיק להתייחס אליה ככזו בשיח הציבורי. בהעדר שורת רווח ומבחן שוק, אין להתפלא כמובן על כך שהשירות הציבורי אינו מתאפיין ביעילות מרשימה. ואכן, יש להבין כי הדרישה להעביר עוד ועוד שירותים מהשוק הפרטי למדינה היא בעת ובעונה אחת דרישה להעביר עוד ועוד שירותים מסביבה שבה לחצים תחרותיים מקדמים יעילות ושביעות רצון צרכנית לסביבה נטולת לחצים תחרותיים הנתונה לשליטה בירוקרטית שאינה חייבת דבר ללקוח. כמו כן, אל לנו לשכוח כי כל דרישה לעוד ועוד פיקוח צריכה לקחת בחשבון כי מפקחים עולים הרבה מאוד כסף. כל שקל שזורם לפיקוח הוא שוקל שנגרע משימושים אחרים. אין אלא להתפלא על כך שהדורשים להגדיל את מערכי הפיקוח אינם טורחים לציין מהיכן יגיעו המשאבים לשם כך ועל מה, כציבור, נאלץ לוותר.
הדורשים עוד ועוד פיקוח מדינתי סבורים משום מה כי ההיפך מפיקוח מדינתי הוא פשוט העדרו של פיקוח. מה חבל שזוהי מחשבה מוטעית מהיסוד. ההיפך מפיקוח מדינתי הוא לא העדרו של פיקוח כי אם פיקוח פרטי. אם ישנו ביקוש לפיקוח הורי על מסגרות לגיל הרך, הרי שביקוש זה מהווה כר פורה לגריפת רווחים על ידי יזמות פרטית.
לא רק שהורים יהיו מוכנים לשלם כסף עבור שירותי פיקוח פרטיים - יש להניח שמסגרות פרטיות ירצו לאמץ תקינה פרטית שתעניק להן יתרון תחרותי. מעבר לכך, הורים לא סתם-כך שולחים את ילדיהם למסגרות אלא מבצעים בירור בלתי-פורמלי מעמיק הכולל סקר שוק, חילופי דעות בקבוצות ייעודיות ברשתות החברתיות, והתייעצות עם הורים אחרים על חוויותיהם במגעם עם מסגרות שונות. הורים לילדים אינם בריות חסרות ישע וחסרות אונים, למרות התעקשותם של דוקטורים למיניהם לתארם ככאלה.
לבסוף, חשוב להדגיש כי מתן שירותי חינוך גרועים היא תוכנית עסקית גרועה שאף מסגרת פרטית שתאמץ אותה לא תוכל לשרוד עמה לאורך זמן. הדרך היחידה למשוך לקוחות היא ליצור מוניטין. מוניטין הוא פועל יוצא של הענקת שירות מקצועי ואיכותי. מהסיבה הזו בדיוק כל עסק מנסה לגייס לשורותיו את אנשי הצוות הטובים ביותר שהוא יכול למצוא. למעשה, מוניטין עסקי הוא דוגמה לפיקוח שוקי בלתי פורמלי ספונטני שמתגבש ללא התערבות מדינתית.
שום דבר ממה שנכתב פה אינו גורס כי שירותים פרטיים הם מושלמים. הם לא, ולא בכדי עסקים רבים נסגרים חדשות לבקרים. אך עובדה זו בדיוק היא זו שמקנה יתרון עצום לשוק על פני המדינה. השוק משמש כמכניזם של גילוי וברירה - הצרכנים מגלים אילו עסקים הם טובים יותר ואילו עסקים טובים פחות והם מצביעים בכסף שלהם עבור העסקים הטובים. זוהי אותה אפשרות לגלות ולברור בין נותני שירות שונים שאנחנו מאבדים כאשר אנחנו מעבירים שירותים - ובכלל זה שירותי חינוך - מהשוק למדינה.
לא רק שאין להעביר את אגף מעונות היום לחיקו של משרד החינוך - יש להוציא משליטתו של משרד החינוך את כלל מסגרות החינוך ולהעבירן לשוק. מדינת ישראל יכולה להעצים את ציבור ההורים על ידי חלוקת שוברים שווי כסף, אך אל לה להיות המפעילה הבלעדית של שירותי החינוך. אם יש דבר שהציבור הישראלי זקוק לו הרי הוא הסרת חסמים בתחום היצע שירותי החינוך. יש לעודד, לא להציב חסמים, יזמות פרטית בחינוך שכן יזמות שכזו, הפועלת בתנאים של שוק תחרותי, היא הדרך היחידה לשפר את ביצועי המערכת ולהעניק שירות משביע רצון יותר להורים.
הכותב הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה