חיילים מתגייסים / צילום: בן אברהם - במחנה
בשבוע שעבר הכריע בג"ץ בנושא סבסוד המעונות לפעוטות. על אף המיקוד לכאורה בשאלת הילדים, הנושא האמיתי, הכלכלי, שעמד על הפרק היה מימון אברכי כוללים. האוכלוסייה החרדית מקדשת כאידאל את המודל לפיו האישה עובדת לפרנסת המשפחה בעוד הגבר לומד ב"כולל" ואינו עובד.
סבסוד המעונות בתנאי שהאם עובדת, אך בלא דרישה לעבודה מהאב, הינו אחד משלל תמריצים שנותנת המדינה לגברים חרדים ללמוד ב"כולל" ולא לעבוד. התמריץ המשמעותי מכולם הוא הפטור מגיוס לצבא. כדי להיות זכאי לפטור, חייב הגבר החרדי ללמוד בישיבה (וב"כולל" לאחר שנישא) ואסור לו לעבוד. אם ייתפס עובד, יימצא בסכנת גיוס לצבא. זאת עד הגיע האברך לגיל שההנהגה החרדית מתנגדת בתוקף להפחתתו. בעבר היה זה 29.
ממשלת נתניהו-לפיד הפחיתה זאת ל-24. הממשלה הנוכחית מקדמת חוק גיוס, שנפל בינתיים בקריאה ראשונה בשל התנגדות חברת קואליציה, שיפחית את גיל הפטור 21 למשך שנתיים שלאחריהן הגיל יעלה ל-23. כתוצאה מכך, החל מגיל 13 ועד גיל הפטור מגיוס, גברים חרדים לומדים כמעט רק לימודי קודש. כמחצית הגברים לא יעבדו לעולם, ואלו שמצטרפים לשוק העבודה, סובלים ברובם מהכנסות נמוכות בשל הפערים הגדולים בהון התעסוקתי ההתחלתי.
מציאות זו משרתת את האינטרס של ההנהגה החרדית הן בהיבט החיובי של שימור הקהילה, והן בהיבט השלילי של יצירת תלות הפרטים בהנהגה לצורכי פרנסתם. בכוחה הפוליטי משיגה ההנהגה החרדית עבור ציבור בוחריה, פטור מגיוס, אוטונומיה חינוכית ותשלומי העברה. משקי הבית, לעומת זאת, נותרים עניים, ובעיקר, חסרי יכולת בחירה. מדינת ישראל מפסידה את תרומת הפרטים החרדים לשוק העבודה ולחברה, ונושאת בנטל המוגבר של מימון המוצרים הציבוריים והרווחה.
מתוך הכרה בשוויון באחריותם של הורים לגידול ילדיהם ולפרנסה, ועל מנת להסיר תמריץ שלילי מדרכם של גברים חרדים שהגיעו לגיל הפטור מגיוס, שונו התקנות מתחילת שנת הלימודים הנוכחית. נקבע כי על כל הורה לעבוד או לרכוש הכשרה תעסוקתית (או שילוב של השניים) במשך לפחות 24 שעות בשבוע כתנאי לזכאות לסבסוד. בעתירה שהוגשה כנגד התקנות החדשות הכיר בג"ץ בסמכות הממשלה לשנות את תנאי הזכאות, אך קבע, ברוב דעות, שהן תכנסנה לתוקף רק בתחילת שנת הלימודים הבאה.
השופט שטיין קבע שרק "בנסיבות קשות כאשר הסבסוד שנלקח ממנו מהווה חלק מ"ליבת החיים" שלו ושל משפחתו" עשוי לקום לאזרח אינטרס מוגן שהסבסוד לא יילקח ממנו באבחה אחת אלא באופן שיאפשר לו "היערכות לקראת המציאות החדשה". וקבע שתקופת מעבר קצרה משנה "תהא בהכרח בלתי מידתית ובלתי סבירה באופן קיצוני".
השופט גרוסקופף, בפסק דין תמציתי ומבריק, קבע כי משך "יחידת הזמן הרלוונטית" בנסיבות העניין הוא שנה אחת כי מדובר ב"שנת לימודים" במעון. כמו כן קבע שנציגי המדינה לא הציגו "צורך מבורר" המצדיק קטיעת יחידת הזמן האמורה. השופט פוגלמן היה בדעת מיעוט. הסכים שהתקנות הותקנו בסמכות ושהוראת המעבר אינה יכולה להיוותר על כנה, אולם סבר שאין לכפות על הממשלה משך מינימאלי של הוראת מעבר. לקביעתו, יש לאפשר לממשלה לתקן את הוראת המעבר לאור ביקורת בית המשפט ולקבוע הוראת מעבר ראויה כגון הסדר מדורג.
לדעתי, יחידת הזמן הרלוונטית בסוגיה אינה של הפעוט אלא של האברך. הרי זו השאלה האמיתית. בניגוד ליחידת הזמן בעולמם של לא-חרדים, שפעוטותיהם במעון בשעה שהם עובדים, האברך חופשי לבחור, בכל רגע, מה יעשה בזמנו. איני מקל ראש כלל ועיקר בחשיבות הלימודים ב"כולל" עבור האברך, עבור משפחתו, וקהילתו, אבל כולנו, חרדים ולא-חרדים, מגיבים לתמריצים. הדרישה ל-24 שעות בשבוע (שקולה לכחצי משרה בשוק העבודה) עדיין מותירה לאברך עשרות שעות שבועיות ללימודים ב"כולל", ורווחת המשפחה תשתפר כתוצאה מההכנסה הנוספת.
והעיקר, ברמת משק הבית החרדי לא יקרה דבר שניתן לכנותו "היערכות" אם התחולה תהיה בתחילת השנה הבאה ולא בעוד חודש מעתה. היערכות רבה, אך לא ראויה, תתרחש ברמת ההנהגה החרדית, שתפעיל לחץ פוליטי לדחייה נוספת או לביטול התקנות. ובכל מקרה, אם בקואליציה הבאה תהיינה מפלגות חרדיות, התקנות החדשות תבוטלנה בהסכם הקואליציוני.
הכותב הוא פרופ' מן המניין, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב