ערן שוורץ / צילום: איל יצהר
אחרי עשור כטייס בחיל האוויר, ערן שוורץ מצא עצמו עומד בפני צומת: האם להמשיך לתפקיד פיקודי נוסף, או להיענות להצעות המפתות בשוק האזרחי. כדי לקבל החלטה לקח שנה הפסקה ויצא לטיול גדול בחו"ל. "ואז נפל לי האסימון שמה שאני באמת רוצה הוא לפעול בעולמות של החברה והחינוך", הוא מספר. "החלטתי לא ללכת על ההצעות של אלביט והתעופה האזרחית - לא להתפתות לכלוב הזהב הזה, כי ידעתי שאני יכול להישאב אליו".
ההחלטה הזו לא הגיעה משום מקום. "אלו דברים שהתבשלו במשך זמן", הוא אומר. עוד כנער שגדל במושב חופית שבעמק חפר הרגיש את מה שהוא מכנה "הדיסוננס של הציונות החילונית: מצד אחד גדלתי בתודעת קולקטיב, עם מחויבות למשהו רחב יותר - ויחד עם זאת, במין דחייה של הזהות היהודית הפרטיקולרית. התפיסה הייתה שחייבים לתרום למדינה ולהמשיך את שיר השיירה, כמו סבא שלי שהיה לוחם תש"ח - אבל בו בזמן הרגשתי ניתוק מההוויה הזו. היה לי ברור שאני חלק ממשהו גדול יותר. זה גרם לי להיות הכי טוב שאני יכול - להתגייס למקום הכי מובחר".
אתה מדבר הרבה על ציונות חילונית, איך אתה מגדיר אותה?
זה קצת מוזר, כי הרי במהותה ציונות היא חילונית. אבל לאורך שנים הצאצאים של הציונות החילונית הלכו לכיוון האינדיבידואליזם. מכיוון שנוצר ואקום - מי שתופס בעלות זה הציונות הדתית. ואני לא אומר את זה כביקורת, זה אנחנו שוויתרנו עליה".
הוא התגייס לקורס טייס, סיים בהצטיינות, והיה לטייס מבצעי ומפקד. אבל דווקא שם, הרגיש עוד יותר את הפער שהטריד אותו בין התרומה למדינה לאינדיבידואליזציה. "יש באופן כללי היום עיסוק אובססיבי בעצמי, בהגשמה עצמית. גם בחיל האוויר, בחוויה שלי, חלק גדול מהשיח נסוב סביב נדל"ן וסביב מניות והייטק ותעשיות ביטחוניות. אם תהיה להרבה מהאנשים אופציה להקים חברה מוצלחת בשוויץ - אז הם יעברו לשם, או יקימו חברות כמו בלאק קיוב. אני מכיר חברים, אנשים שלוקחים את מה שהם קיבלו מהצבא - ועושים מזה כסף באפריקה. וזה נורא הטריד אותי. הקולקטיב הפך להיות הערת שוליים בחברה החילונית".
עם המחשבות האלה שוורץ יצא מהצבא. תחילה נסע ללמוד במכון למדעי המדינה בפריז, ושם הכיר את אשתו לעתיד. "יש מלחמת גרסאות ביננו - היא טוענת שהיא תמיד רצתה לעלות לארץ, ואני טוען שהיא עלתה בזכותי", הוא צוחק. היום הם מתגוררים עם שלושת ילדיהם בקיבוץ עין דור שבעמק יזרעאל, "מתוך הבנה שבפריפריה פוגשים את החברה הישראלית".
בצפון הוא חיפש את מקום העבודה הבא בשדה החינוכי. "וככה התגלגלתי לבית יגאל אלון", הוא מספר. "חשבתי בזמנו שהם עשו לי טובה שהם לוקחים בחור צעיר כמוני לנהל, אבל אז גיליתי שהעמותה הייתה בגירעון כלכלי גדול, ולא הייתה כמעט פעילות. היה צריך להגדיר חזון למקום, לחדד, להכניס ועד המנהל, ולשאול - מה תפקידו של המקום הזה בחברה? ההבנה הייתה שזו צריכה להיות מעין סיירת מטכ"ל שנאבקת על הבית. הבנו גם שזה צריך להיות מקום שיהיו בו ערבים, חרדים, חילונים, וכולם ינסו להיאבק על השיח המשותף".
כדי לקדם מפגש בין מגזרים הקים שוורץ בין היתר רשת מכינות לצעירים ערבים ויהודים, שחיים יחד במשך חצי שנה ועוסקים בלימוד משותף ובהתנדבות.
מה עושים במכינה במצבים רגישים כמו שומר החומות והמהומות בערים המעורבות?
"למזלנו התוכנית עצמה הסתיימה עוד קודם. אבל החבר'ה הפכו להיות מאוד פעילים בקידום מסר של חיים יחד בתקופת המהומות - שזה מעניין, כי הם נמצאים ממש בגילאים של הצעירים שהובילו את המהומות - משני הצדדים - ובמקום לקחת חלק הם בחרו לקדם מסר של יחד".
תוכנית נוספת, שהקים יחד עם הרב חנוך רוגוז'ינסקי, עוסקת בשילוב צעירים חרדים בסיירות המובחרות בצבא. "אנחנו בתוכנית רוצים דווקא את המוכשרים והחזקים, לא את אלה שנפלטו מהמערכת. התפיסה היא שאם אתה חזק - אז לך תהיה תלמיד חכם. אבל יש לא מעט צעירים חרדים כאלה שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית".
בחודש האחרון נפרד שוורץ מבית יגאל אלון והתחיל לכהן כמשנה למנכ"ל המשרד לשוויון חברתי. במסגרת התפקיד הוא מקדם "שנת מעבר", שבה בדומה למכינות הקדם-צבאיות - בני המגזר הערבי יוכלו לקחת הפסקה אחרי התיכון "ולרכוש ידע, יכולות וקשרים שיאפשרו להם גם לשמר את זהותם הפרטיקולרית וגם להשתלב בחברה הישראלית".
שוורץ מספר שבקרוב יתחיל לנהל תחת המשרד את "איום הבדידות של המדינה. יש היום, בטח מאז הקורונה, הרבה מבוגרים בחווית בדידות. זה סוג של מגפה. זה הכול המשך של אותו תהליך: להחזיר את השפה הקולקטיבית, שהדור שלנו - הדור האבוד - הפסיק לדבר".