בנימין נתניהו / צילום: מארק ישראל סלם, "ג'רוזלם פוסט"
האפשרות לעסקת הטיעון בין ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לבין הפרקליטות מעוררת מחלוקת עזה.
מצד אחד, נטען כי נתניהו הוא ככל נאשם אחר, הזכאי להגיע עם המדינה לעסקת טיעון. עיקרון השוויון מחייב שאם ניתן להגיע לעסקת טיעון עם רוצח שפל, אפשר לערוך עסקת טיעון עם ראש הממשלה לשעבר. זאת ועוד, מה רע בעסקת הטיעון, אם נתניהו, שכפר למן ראשית הדרך באישומים נגדו, לוקח אחריות על מעשיו ומודה באשמה? לכאורה, האינטרס הציבורי בא על סיפוקו.
מצד שני, נטען כי האינטרס הציבורי הוא דווקא בירור האמת במסגרת משפט פלילי. עסקת טיעון היא פשרה, ובמסגרתה לא ניתן לדעת עד הסוף כיצד התנהל ראש ממשלת ישראל.
כבודם של הטיעונים הללו במקומם מונח, אך נראה לי שכדי להבין האם במקרה הספציפי הזה ראוי לגשת לעסקת טיעון, יש לעשות זום-אאוט, להתנתק קמעא מהמקרה הקונקרטי ולשאול שאלה שנראית טריוויאלית ממבט ראשון, אך היא משמעותית ומרכזית להבנת החשיבות של המשפט הפלילי בכללותו: מדוע יש כלל צורך בניהול הליך פלילי בבית משפט מתחילתו ועד סופו?
מדוע שלא נאמר שהמצב הרצוי מלכתחילה, ולא רק כרע הכרחי, הוא סגירת כל התיקים בעסקת טיעון ללא צורך כלל בהליכי הוכחות בבית המשפט? לכאורה הדבר יוביל גם ליעילות וגם לתוצאה צודקת בנסיבות העניין.
תשובה אחת היא שההליך הפלילי נועד בראש ובראשונה לתת לנאשם להוכיח את חפותו בבית המשפט. תשובה זו אינה ממצה, שכן מבחינת האינטרס הציבורי, ניהול המשפט הפלילי מתחילתו ועד סופו לא נועד רק עבור נאשמים שמעוניינים לנהל משפט כדי להוכיח את חפותם. הוא נועד גם למקרים בהם הנאשם כן מעוניין בעסקת טיעון, שכן סגירת התיק כך פוגמת בעשיית הצדק האידיאלית שבה אין מקום לפשרות. כאשר כתב אישום בגין אינוס נסגר בעסקת טיעון באישום במעשה מגונה בלבד, הצדק המוחלט נפגע, ועמו גם אמון הציבור במערכת.
יתרה מזאת, וכפי שטען נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט משה לנדוי, יש טעם לפגם בעסקת טיעון הנעשית עם עבריין בחדרי-חדרים ומסתיימת בהפחתת האישום או בהטלת עונש קל שאינו הולם את חומרת מעשיו. היא פוגעת באמון הציבור ויוצרת רושם של איפה ואיפה בעשיית דין בפושעים ושל משיכת חוטים מאחורי הקלעים על-ידי בעלי השפעה.
אלא שגם תשובות אלה אינן מספרות את כל הסיפור. במשטר משפטי בו כמעט כל כתבי האישום נסגרים בעסקת טיעון, קיימת בעיה אקוטית נוספת. במשטר כזה קיים חשש שהפרקליטות מלכתחילה תגיש כתבי אישום נגד אזרחים, אף כאשר לא היה ראוי להעמידם לדין. החשש נובע מכך שבעסקת טיעון כלל אין פיקוח של בית המשפט הבודק האם הפרקליטות פעלה כדין עת הגישה כתב אישום. בנוסף, הפרקליטות יכולה להבטיח הרשעה בקלות יחסית, שכן במרבית המקרים הנאשם יעדיף להודות ולא להמשיך את ניהול ההליך בבית המשפט. במילים אחרות, במשטר בו "המלכה האמיתית" היא עסקת הטיעון, לפרקליטות למעשה אין מה להפסיד: ההרשעה יחסית בטוחה, ופיקוח של בית המשפט - אין.
לכך יש להוסיף שבעידן של זכויות חוקתיות ובכלל זאת הזכות להליך הוגן, בהיבט מסוים שני הצדדים למעשה "עומדים לדין" - הנאשם ורשויות האכיפה בכללותן. הנאשם - האם הוא אשם או זכאי, ורשויות התביעה - האם כל הליכי החקירה והעמדה לדין התנהלו כחוק. זו תובנה חשובה ביותר במדינה דמוקרטית שהומניזם, חירות וכבוד האדם עומדים בראש מענייניה. אולם כאשר כמעט כל כתבי האישום נסגרים בעסקת טיעון, לא נבחנת התנהלות רשויות התביעה.
זום אין חזרה למשפט נתניהו. איני טוען כלל שיש לבטל את מוסד עסקאות הטיעון, שבסופו של דבר גם לו יש יתרונות רבים. אולם לנוכח השיקולים הרבים העומדים נגד עסקת טיעון באשר היא, ניתן להבין מדוע משפט נתניהו אינו מתאים להסתיים בעסקה כזו. אם בכל משפט פלילי הן הנאשם הן הפרקליטות "עומדים לדין", במקרה של העמדה לדין של ראש הממשלה קל וחומר: במקרה הזה הועמד נתניהו לדין בגין שוחד באמצעות קונסטרוקציה משפטית חדשנית של סיקור אוהד, ובנוסף, לא יהיה זה מופרך לומר שלהגשת כתבי האישום הייתה השפעה על השינוי הפוליטי בישראל.
לפיכך, קיים בראש ובראשונה הצורך לדעת עד הסוף האם ועד כמה התנהלות נתניהו בתיקים השונים הייתה מושחתת, אך קיימת גם חשיבות מרכזית בבירור התנהלות הפרקליטות. האם הגשת כתבי האישום נגד נתניהו הייתה מהלך משפטי, מקצועי והגיוני ראוי לשמו - או שמא הייתה כאן רדיפה פוליטית תוך שימוש באמצעים משפטיים פסולים על-מנת להפיל ראש ממשלה בישראל.
עסקת טיעון שתוביל לפשרה אולי תועיל לצדדים שיחתמו על העסקה, אך תפגע באופן קשה באינטרס הציבורי בכללותו.
הכותב הוא מחבר הספר "בין מעשה למחדל במשפט הפלילי" ומרצה בכיר בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו
*** חזקת חפות: בנימין נתניהו לא הורשע, ועומדת לו חזקת החפות