ראשת הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, ד''ר שלומית ווגמן-רטנר / צילום: ניב קנטור
זה אולי לא מביא רייטינג כמו 15 ס"מ של שלג, אבל הולך להשפיע על החיים שלנו לטווח ארוך הרבה יותר: בשבוע שעבר הניחה הממשלה על שולחן הכנסת את הצעת החוק לתיקון חוק איסור הלבנת הון, תיקון שיסמיך את מערכת ההוצאה לפועל והמרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות להעביר לרשות לאיסור הלבנת הון מידע הנוגע לפעולות ברכוש המתבצעות כחלק ממילוי תפקידם של גופים אלה, כאשר מידע זה מעלה חשש להלבנת הון או למימון טרור.
כדי לאפשר את העברת המידע הזו, מבקש החוק לנגוס בחובות הסודיות הקבועות בדין וחלות ביתר שאת על גופים ציבוריים כגון אלה, ולקבוע כי על אף הקבוע בכל דין, גופים אלה יעבירו למאגר המידע של הרשות להלבנת הון את המידע המקים חשד כאמור.
עיתוי מעניין במיוחד בחרה לה הממשלה לקדם חוק שמפר ברגל גסה את חובת הסודיות של שניים מהגופים הציבוריים העמוסים ביותר במדינה, אשר מחזיקים אצלם מידע רב ורגיש על מיליונים מאזרחי ישראל.
כך, דווקא על רקע פרשת NSO החמורה, ובשעה שהשאלה המרכזית היא לא האם נעשה שימוש בניגוד לחוק וזלג מידע אסור בשימוש מתוכנת הריגול - אלא עד כמה התופעה הזו הייתה נפוצה. דווקא בשעה שמעמדה של הזכות לפרטיות נמצא בשפל המדרגה, רשות איסור הלבנת הון מבקשת לדעת עלינו הכול ולקבל גם היא את ליטרת הבשר שלה על חשבון זכויות היסוד שלנו.
צעד לא מידתי ואולי גם לא חוקתי
כמובן שאי-אפשר להתעלם מהסיבה למהלך הזה, שצפוי להניב לרשות הזדמנויות רבות לאכיפה עליהן יכולה הייתה רק לחלום עד היום. אכן, יש מי שמשתמשים במערכת ההוצאה לפועל על-מנת להלבין הון, באמצעות יצירת הליכי חדלות פירעון פיקטיביים.
אלא שגם אם מדובר בתופעה רווחת מאוד במחוזותינו - ואני כלל לא בטוח שאכן כך הדבר, שכן לפתיחת תיק בהוצאה לפועל יש מחירים נוספים שאין זה המקום לפרטם - נראה כי הפתרון שמצאה לה הרשות בדמות קבלת המידע המלא ממערכת ההוצאה לפועל על כל אדם או הליך שנראים חשודים, אינו מידתי ואולי אף אינו חוקתי. נכון, הצדק צריך להיעשות, אבל אי-אפשר להשלים עם מצב במסגרתו גוף שאמון על הגנת נושים ומנהל הליכים משפטיים, יעביר לרשות ממשלתית את כל המידע שלנו ללא כל תנאי סף אמיתי.
המהלך הזה של הממשלה, שיזמה הרשות לאיסור הלבנת הון, מחזק את התפיסה שמקובלת כבר בקרב רבים, לפיה חוק איסור הלבנת הון יצא מכל פרופורציה. במהלך השנים התרחק החוק מרחק רב מדי מתכליתו המקורית. כמי שליווה את הליכי החקיקה עוד מראשיתו בתחילת שנות ה-2000, אני עוד זוכר כיצד הדגישו אז שרת המשפטים ציפי לבני ובכירי משרדיה כי מדובר בחוק שנועד לטפל בארגוני פשע ובמלביני הון מקצועיים, שבתקופה ההיא אכן פעלו מבלי שלרשויות היו כלי אכיפה יעילים מספיק נגדם. זו הייתה ההצדקה להכליל בחוק את הכלים הדרקוניים והדורסניים ביותר שאפשר לחשוב עליהם, אך מי זוכר זאת כיום.
כל אדם מהשורה עלול להסתבך
למעשה, למעט חוק המאבק בטרור שעילותיו ברורות ומוגדרות, אין בישראל עוד חוק כלכלי עם עוצמות כאלה. הנה כמה דוגמאות לכך: אין בו התיישנות, והוא חל רטרואקטיבית על רכוש שנוצר גם עוד לפני שהחוק היה קיים בכלל; העונש המקסימלי בו הוא 10 שנות מאסר; מדובר בחוק שעלול לסבך כל אדם מהשורה בחשד לעבירות חמורות, ודי בטופס שממלא פקיד בבנק על-מנת להתחיל מהלך כזה; החוק מאפשר למדינה לתפוס זמנית (להחרים) כספים מאדם עוד לפני שאפילו מתחילה חקירה פלילית נגדו ולא לפי הרווח אלא לפי המחזור; ועוד.
כל מה שנדרש מכל חוקר או פרקליט כדי לאפשר לעצמו לפעול בהתאם לחוק הדרקוני הזה זה להוסיף לכל תיק את שלוש מילות הקסם "חשד להלבנת הון". לא בכדי, מילים אלה מופיעות כיום כמעט בכל תיקי פלילי, אפילו במקרה של עבירות מרמה קלות, ומיד הדבר מביא למעצרו של אדם ולתפיסת כל רכושו באופן שלא מאפשר לו להתגונן - גם אם בסופו של דבר מוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום.
בנסיבות אלה, הרחבת החוק ומתן סמכויות ומידע נוספים לרשות הלבנת הון היא צעד מוגזם שיש לעשות כל מה שניתן על-מנת לעצור אותו.
הכותב הוא מומחה לאיסור הלבנת הון, המשמש גם כיו"ר (משותף) בוועדת איסור הלבנת הון של לשכת עורכי הדין