למרות הביקורות, ההסתה ורעשי הרקע: שומרי הסף מסרבים לקפל את דגל החירות

ימים סוערים שוב עוברים על המערכת המשפטית. רצף אירועים שם אותה במרכז, שלא בטובתה: חילופי משמרות שאוטוטו מתרחשים בתא הקברניט של מוסד היועמ"ש; שרשרת החלטות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה לקראת עזיבתו; השיח סביב האפשרות להסדר טיעון בתיקי ראש הממשלה לשעבר נתניהו; פטירת נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ז"ל. כל אלו מייצרים את ההרגשה שתם עידן.

● סקר גלובס: 46% לא מאמינים לפרקליטות, לבתי המשפט ולמשטרה 

אומרים שאמון הציבור במערכת המשפטית יורד. זה מצער, מדאיג ומחייב פעולה אקטיבית לתיקון. אבל כדי להבין נכוחה את התמונה הכוללת, יש לטעת את הממצאים בהקשר רחב יותר, כזה שמאפשר להבין את תהליכי העומק ואת משמעותם פנימה והחוצה.

אמון גבוה ביחס למערכות אחרות

ראשית, לא נכון להתייחס למערכת בתי המשפט ולמערך הייעוץ המשפטי הציבורי כמקשה אחת. מערכת בתי המשפט (ובה גם בית המשפט העליון) היא חלק מהרשות השופטת שתפקידה לבקר את הרשויות האחרות. הייעוץ המשפטי לממשלה (ובו גם פרקליטות המדינה) הוא חלק מהרשות המבצעת, המסייע לממשלה להגשים את מדיניותה בגבולות הדין. התפקידים שונים וחידוד ההבנה של התפקיד המסור לרשויות השונות יסייע בבחינת תפקודן.

את האמון במערכות הללו צריך לבדוק גם על קו המשווה לרשויות אחרות. מבלי להמעיט בהכרח לשקם ולתקן את הדרוש, הסתכלות הוגנת על תמונת המצב מעלה כי בהשוואה למערכות אחרות, מערכת המשפט עדיין זוכה לאמון גבוה יותר. אי אפשר להסתפק בכך אבל כדאי לזכור שתורת היחסות רלוונטית גם כאן.

המציאות הנוכחית מאתגרת גם בגלל שבניגוד לעבר, מערכת המשפט - הן בתי המשפט והן היעוץ המשפטי לממשלה - לא נבחנת אך ורק בשל פועלה האובייקטיבי, לטוב ולרע. יש גורמים שפעולתם המתמדת, המכוונת, הינה להוריד את האמון במערכת המשפט, להסית נגד ראשיה, להשמיץ אותה ללא הפסקה ולהכתים אותה בפוליטיזציה או בשיקולים זרים. ביקורת היא בוודאי לגיטימית והיא סם חיים הכרחי לתקינות תפקודן של מערכות ציבוריות, אך מה שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות אינו מונע, בהתנסחות עדינה, רק מרצון לטיוב פעילותן של מערכות חיוניות.

בית המשפט הוא עדיין הכתובת שלנו

כשבוחנים את שאלת האמון הציבורי במערכות כדאי גם לבחון לא רק את הדיבורים והסקרים אלא את המעשים. ובמעשים - כשהזכויות נפגעות, עובדתית פונים לבג"ץ לקבלת סעד ולשמירה על הזכויות החוקתיות שלנו כאזרחים. כשמצמצמים את זכות ההפגנה או פוגעים בחופש הביטוי, כשהפרטיות מאויימת או הקניין מתכרסם, כשסבסוד שכר לימוד של אברכים במעונות יום נחתך באמצע השנה ובעוד אינספור הקשרים, בית המשפט הוא הכתובת. אליו פונים הלכה למעשה, גם מבקריו החריפים.

ולא כי אין דרכים אחרות הפתוחות לפעולה בזירה הציבורית, הפוליטית, האזרחית והתקשורתית. העובדה ששעריו של בית המשפט פתוחים לכל אזרח היא חלק מהחוסן הדמוקרטי שלנו ומקור לאופטימיות ולאמונה במדינה. בית המשפט מקיים את תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים, תוך התעלמות מבליסטראות המוטחות בו על כל פסיקה שאינה נושאת חן בעיני מישהו. למרות רעשי רקע צורמים, הוא עומד איתן, נטוע בקרקע של ערכי היסוד של השיטה ובאמת המשפטית המכוונת את דרכו. נכס משטרי, של כלל אזרחי המדינה.

ולמרות כל זה, אסור לוותר על ההכרח להתנחל בלבבות של כלל חלקי הציבור. אחד הדברים שחייבים לעשות הוא לחזור לשורשים. לתקופות, לצמתים ולרגעי ההכרעה בהם מערכת המשפט ומערך היעוץ המשפטי לממשלה זהרו למרחוק, התגלו במיטבם ותרמו לאיכות החיים האזרחית והדמוקרטית שלנו. ואין מדובר רק בהיסטוריה רחוקה אלא גם בהחלטות ובעשייה עכשווית של כלל משפטני השירות המשפטי הציבורי ששמרו על המרחב הדמוקרטי שלנו מפני כרסומו בגלל אתגרים ביטחוניים, בריאותיים ואחרים.

מערכת המשפט כרומן בהמשכים

כשמדברים על אמון הציבור במערכת המשפט, כמו שאמר שמעון פרס בהקשר אחר - "אפשר להריח, מומלץ לא לבלוע". צריך לזכור את החשיבות הרבה שיש להצטברות של הדברים, קומה על גבי קומה, את הסיפור הגדול של התרומה של מערכת המשפט הישראלית לדורותיה - בתי המשפט ומערך היעוץ המשפטי לממשלה - לאיכות החיים האזרחית שלנו כאן.

והסיפור הגדול של מערכת המשפט הישראלית הוא רומן בהמשכים, סיפור שאינו נגמר, בנין רב קומות, שדייריו משפטני כל הדורות, שתפיסות העומק של הדמוקרטיה הישראלית אמורות לכוון את דרכם. בנייה לגובה, אך כזו שיכולתה להיתמר לגבהים של אמת תלויה בעומק השורשים שלה. לא צמח עונתי, אלא רב שנתי. אילנות. מחוזות זיכרון, אגמי משמעות.

משפטנות ציבורית ראויה, היא כזו המסייעת לממשלה, כל ממשלה, להגשים את מדיניותה. בגבולות הדין. והיא גם יודעת לעמוד על המשמר במקרים המתאימים כדי שגבולות אלו לא יחצו. היא כזו העומדת בקנאות על גילוי כל האמת לבית המשפט ומסייעת לו לעשות צדק, יונקת חיותה מערכי היסוד של השיטה, נאבקת לשמור על זכויות האדם.

היא מבקשת להבטיח כי ערכי היסוד ישמרו, כי דגלי המאבק בשחיתות השלטונית לא יורדו לחצי התורן, כי יישמר השוויון בפני החוק לחלש ולדל כלרם ולנישא, וכי המדינה תתנהל באופן המוכוון לשרת את האזרח הקטן, את הציבור בכללו, בהוגנות, בצניעות ובאופן הממלכתי והמכבד שאנו מצפים מהמדינה ומנציגיה לפעול.

היא חלק משרשרת דורות, ערכית ומחוייבת של משרתי ציבור, חלק ממירוץ שליחים שהתחיל לפנינו וימשך אחרינו ומכוון לפי אותה מפת זיכרון שסיפוריה סיפורי עבר, התלבטויותיה הווה, ויעודה הוא לנווט אל עבר עתיד בהיר וזוהר יותר. וכמו בהגדה של פסח, על כל דור ודור של משפטנים ציבוריים לראות את עצמו כאילו עליו להביא את המדינה למיצויה המיטבי, המואר, האופטימי, להרים עוד קומה בבניין שמקרב אותנו לחזון של הכרזת העצמאות. עכשיו ובימים האחרים. בימים ההם ובזמן הזה.

הכותבת היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט ציבורי־מינהלי לשעבר, וכן שימשה כפרקליטה בכירה במחלקת הבג"צים