יעקב ברדוגו. הפתרון הוא ניסוח כללים ברורים ולא אישיים למה מותר ומה אסור בהיותך בעל תפקיד בגוף תקשורת מוכר / צילום: תמר מצפי
שתי השערוריות האחרונות הנוגעות למקומן ליד המיקרופון של שתי דמויות שנויות במחלוקות, צריכות ללמד אותנו שיעור בעדכון הגרסה הדרוש לכלי התקשורת בעת הזו.
קל יותר לבחון את האירוע כשמרחיקים עד לחברת ספוטיפיי הגדולה. חברת המוזיקה והאודיו הגדולה בעולם, המציעה למנוייה יותר מ-3 מיליון פודקאסטים, רובם לא מואזנים כמעט ונוצרו על-ידי חובבנים בחדרי עבודה ביתיים. את הפודקאסט של ג'ו רוגן, לפי פרסומים שונים, קנתה החברה בכ-100 מיליון דולר בשנת 2020.
הפודקאסט של איש התקשורת הצבעוני עם הפה הגדול משך באופן קבוע מיליוני שומעים. לאורך השנתיים האחרונות רוגן מילא את שידוריו בפרשנויות ובהערכות מוטעות ביחס לקורונה, עד אשר הגדיל לעשות עם אירוח בולט של מתנגדי חיסונים הפועלים להפיץ שקרים ודיסאינפורמציה על סכנות החיסונים ותועלתם. בתגובה, שתי דמויות ידועות אחרות, המוזיקאים ניל יאנג וג'וני מיטשל, הודיעו כי ימשכו את המוזיקה שלהם מהפלטפורמה לאות מחאה.
שערוריית הקורונה ורוגן העלתה לדיון את תפקידן של פלטפורמות כגון פייסבוק, יוטיוב וספוטיפיי בקביעת גבולות וכללים לחופש הביטוי.
קידום אגנדות פוליטיות
פרשת "רוגן" הישראלית התרחשה בשבוע החולף עם סיום עבודתו של הפרשן יעקב ברדוגו בגלי צה"ל. כלפי ברדוגו נאספו לאורך השנים טענות רבות על שימוש לא מקצועי בזמן השידור לקידום אג'נדות פוליטיות מפלגתיות. הקושי עם פעולתו של ברדוגו בתחנה הצבאית לא היה דיון על עמדות ימין או שמאל, אלא אודות מפלגתיות ופוליטיזציה של השידור הצבאי. סיום עבודתו לוותה בטענות על השתקה פוליטית.
מבלי להיכנס לוויכוח האם ברדוגו אכן תפקד כפרשן מקצועי או כמקריא מסרים המגיעים מפטרון פוליטי, ומבלי לשפוט האם רוגן קידם הכחשת קורונה והאם זה מצדיק הורדתו משידור - הקו המקביל בין פרשת רוגן לפרשת ברדוגו עובר בצורך בקביעת כללי התנהלות ברורים ושקופים בפלטפורמות המדיה ובצורך להימנע מהחלטות פרסונליות.
ב-5 לפברואר 2022 התייחס לכך "האקונומיסט" במאמר המתייחס לאופן בו פלטפורמות מדיה מסחריות צריכות לעצב כללים לשיח. העניין איננו להפוך מנהלי פלטפורמות הייטק או מנהלי גופי שידור לצנזורים, או שאירועי הדחה שכאלה יתנהלו סביב פרסונות מוגדרות ושנויות במחלוקת. מציאות שכזו רק מקצינה עמדות ומחנות ומצמצמת את חופש הביטוי.
לצד זאת, ברור שהדמוקרטיה איננה הפקרות, ושזירת השיח הציבורי לא יכולה להיות פרוצה לדיסאינפורמציה או לסוכנים של גופים בעלי אינטרס. אם היה ברור שברדוגו מקבל שכר מחברה מסחרית גדולה כדי לקדם את האג'נדה הציבורית שלה, הרי שהיה יותר קל לטעון שאין זה תקין שיינתן לו זמן שידור בתחנה ציבורית.
גם בלי ללכת למחוזות קיצון של קידום אינטרסים פוליטיים או כלכליים, ניתן לומר שגם לשיח אלים ותוקפני כלפי בעלי תפקידים ציבוריים (למשל יועץ משפטי לממשלה או שופטי בית משפט) חייבים להיות גבולות בשיח, ודאי שבתחנה ציבורית.
כללי מותר ואסור
הפתרון למציאות שאנו רואים בסיפור של רוגן ושל ברדוגו איננו שיפוט פרסונלי, שתמיד יהיה מוטה ויעורר מחנאות וצעקות על השתקה. הפתרון הוא ניסוח כללים ברורים ולא אישיים למה מותר ומה אסור בהיותך בעל תפקיד בגוף תקשורת מוכר (ציבורי או כזה הנהנה מרישיון), ולחילופין כללי התנהלות של פלטפורמות דיגיטליות כגון פייסבוק או ספוטיפיי.
הכללים צריכים להתפרסם בשקיפות ובשוויוניות גם בגופים ציבוריים וגם בחברות מסחריות. יש להגדיר גבולות גזרה ביחס לניגודי עניינים וקשר עם גורמים הנמצאים בעולם הסיקור של המדווח, גבולות ביחס לאימות מידע ופרסום מידע כוזב וגבולות ביחס לשיח אלים ומסית.
חופש הביטוי צריך להכיל מנעד רחב של דעות, לאפשר מחלוקת בין עמדות וקבוצות וכמובן לקדם ביקורת על השלטון ומוסדותיו. יחד עם זאת, חופש ביטוי בדמוקרטיה איננו הפקרות ואיננו כרטיס חופשי להסתה, אלימות, ניגודי עניינים או עובדות כזב. העניין הוא שהכללים צריכים להיקבע בשקיפות ובמנותק מהתנהלות עיתונאי או פרשן כזה או אחר.
ראוי כי גלי צה"ל וכל כלי תקשורת אחר במדינה ישראל יקבע את כללי ההתנהלות המקצועיים שלו בצורה ברורה ולא פרסונלית. כך נכון גם לספוטיפיי ולטוויטר. מי שיימצא כמפר את הכללים ייאלץ להיפרד מהמיקרופון, כי גם בדמוקרטיה יש כללי משחק נדרשים לשיח הציבורי.
הכותב הוא חבר כנסת לשעבר, מחבר הספר "עדכון גרסה - כללים חדשים לדמוקרטיה"