בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב / צילום: אמיר מאירי
לאחרונה התפרסם מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לנשיאי בתי המשפט לענייני משפחה, לפיו הוקמה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון (בפועל) שאול שוחט, שמטרתה לבחון את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה ואת השינויים החקיקתיים הנדרשים לצורך הוצאת הרעיון לפועל.
בפנייתה לנשיאים ציינה הנשיאה חיות כי היא נחשפה למצוקות שעימן מתמודדים שופטי ורשמי בית משפט לענייני משפחה. יתרה מכך, הנשיאה ציינה: "מצאתי שכשליש מסך ערעורי הפסילה של שופטים שהוגשו משנת 2020 כוונו כלפי שופטי ורשמי משפחה, זאת למרות שאתם מהווים כ-9% בלבד ממצבת השופטים במערכת". "למעלה מ-300 ערעורים, כשרק שניים מהם נמצאו מוצדקים", כך לדברי הנשיאה חיות.
ההליכים המתנהלים בבתי משפט לענייני משפחה הם הליכים בעלי נסיבות מיוחדות - לרוב לא מדובר בסכסוכים משפטיים עסקיים גרידא אלא בסכסוכים בין קרובי משפחה, בין בני זוג, והסוגיות הנדונות הן אישיות ורגישות במיוחד. לאור אופיים מיוחד זה, מאז ומעולם, חוסים הדיונים על-פי חוק ומתנהלים בדלתיים סגורות. מדוע אם כן עומדת שאלת פתיחת הדיונים לכלל הציבור?
הימים הם ימים לא פשוטים עבור מערכת אכיפת החוק בכלל ומערכת המשפט בפרט, בעוד קיימים חשדות בדבר שימוש לא נאות בתכנות רוגלה כאלה ואחרות, כשהיד קלה על ההדק, ואמון הציבור במערכות אלה נמצא בשפל חסר תקדים. מערכת המשפט מצידה טוענת כי חוסר האמון אינו מוצדק, וכי המערכת השיפוטית בראשותה של הנשיאה חיות עושה צעדים רבים להגברת האמון, בין היתר נגד טענות בדבר התמשכות תיקים, שיפור השירות הנגשה דיגיטלית ועוד - כל אלה, לשיטת המערכת, נושאים פירות.
למרות כל אלה, אנו רואים כי בשנים האחרונות גדל מספר התלונות לנציב תלונות הציבור על השופטים - במיוחד, כאמור, נגד שופטי ורשמי בתי משפט לענייני משפחה, בטענות של היעדר מזג שיפוטי, שימוש במילים או בביטויים פוגעניים, הרמת קול שלא לצורך ועוד.
בין יתר הביטויים של השופטים למתדיינים ניתן למצוא: "תוותרי על ילדייך, הם כבר גדולים", הטיחה שופטת באם לילדים בני 12 ו-13. "תתקרבי לאבא, תתמסרי לחיבוק שלו", אמרה שופטת אחרת לילדה בגירה והוסיפה: "לא נורא שילד מקבל סטירה מדי פעם".
במקרה אחר נטען כי שופט שהתלוצץ באולם בית המשפט פנה לאישה שישבה בשורה השנייה ואמר: "הגברת עם האדום בשורה שנייה, את זונה? לא, סתם רציתי לדעת".
מבירור מקרים אלה נראה כי הדברים יצאו מהקשרם. השופטת שביקשה מהאם לוותר על ילדיה, סברה כי ניתוק הקשר יוביל את הילדים עצמם לחדש את הקשר מחדש ובצורה נאותה יותר, והשופט שפנה לאישה בשורה השנייה ניסה להמחיש את האפשרות לנקוט לשון הרע גם כשהיא מנוסחת בצורת שאלה.
מנגד, שופטי ורשמי המשפחה מרגישים כי התלונות נגדם אינן מוצדקות, ולשיטתה של חיות, "ניתן ללמוד מקריאת הערעורים והתלונות על הצורך שלכם להכיל לא פעם התבטאויות בוטות, השמצות אישיות, האשמות משוללות בסיס ולעתים אף איומים מצד בעלי הדין ולעתים, למרבה הצער, גם מצד באי-כוחם".
ניתן להיווכח כי שני צידי המתרס משוועים לפתיחת הדיונים. רוצה אני לקוות כי ככל שייערכו פרוטוקולים מסודרים, ואם וכאשר תתקיים שקיפות, ואמירות מצד שופטים ו/או רשמים ו/או מתדיינים יהיו חשופים לעיני כל - הרי שאמירות אלה יופחתו עד כדי הכחדה, ויוחזר האמון והכבוד לדיונים רגישים ומורכבים אלה.
לכן, טוב תעשה הוועדה אם תוציא בהקדם האפשרי אמירה ברורה לפתיחת דיוני בתי משפט לענייני משפחה, ותשב על מדוכת הסדרת השינוי החקיקתי הנדרש - ויפה שעה אחת קודם.
הכותבת היא עורכת דין במשרד עורכות דין SBA - בנון אביטן ושות'