בני גנץ / צילום: טל שחר - ידיעות אחרונות
הימים האחרונים הציפו מחדש את אחת המערכות הצורמות ביחסי צה"ל והחברה בישראל, כשהגדלות הרמטכ"ל לפנסיות אנשי הקבע, שעברו בכנסת בקריאה ראשונה, נתקלו בביקורת קוטלת.
מי שעקב מקרוב אחרי תגובת המערכת הצבאית לביקורת הציבורית בשנה האחרונה, הבחין ודאי בעלבון שעבר כחוט השני במסרים שיצאו מצמרת הפיקוד הבכיר. ההאשמות נעו מ"אין לציבור מושג" ועד "הציבור כפוי טובה", והשר הגדיל וייחס למבקרים לא פחות מרצון לפרק את צה"ל. אלה מתקשים להבין מדוע הציבור לא קונה את הטענה שמדובר בסך הכל בהסדרה של מציאות נהוגה, כאילו אין בה בעיה נורמטיבית, חוקית או חברתית.
הציבור מצדו מכיר באתגרי כוח האדם של הצבא, וסבור שיש לתגמל את אנשי הקבע כדי להשאיר את הטובים שבהם במערכת, בטח כשהצבא מתחרה עליהם עם חברות ההיי טק המפנקות בחוץ. ועדיין, הוא לא ממהר להגיד אמן אחרי כל החלטה כלכלית של הצבא. הוא דורש שקיפות וחלוקה צודקת של עוגת התקציב. במדד הדמוקרטיה נמדד השנה שפל באמון בצה"ל. מעבר לכך, רק כשליש מהציבור נותנים לצבא ציון טוב על התנהלותו התקציבית. הצבא מקבל ציון נמוך גם על הטיפול בפרט, שלא עולה בקנה אחד עם הסכומים המדווחים לציבור - מי שמבקש לדעת למה יש כסף למשכורות גבוהות אבל לא לאוכל סביר או תחבורה יעילה, לא ישתכנע גם מאלף מילים על סעיפי תקציב שונים. מפקדי הצבא יכולים לטעון שמדובר בפופוליזם, אבל אם השבת האמון חשובה להם, כדאי להבין שהשאלה מה עושים עם הכסף שלנו תישאל גם תישאל.
בצה"ל מבקשים שוב ושוב להסתמך על ההבחנה של הציבור בין האמון הגבוה שהוא נותן ביכולותיו המבצעיות לבין הפיחות המתמשך באמון שלו בסוגיות כלכליות, חברתיות וערכיות. אחרי הכל, יודע כל אזרח, תפקידו של צה"ל הוא לנצח במלחמות, וכאן נשמר החיבוק סביב הצבא של כולנו. ערכים והסעות מסודרות זה חשוב, אבל קודם החיים עצמם - והציבור, כך מתעקש צה"ל, מבין זאת.
אלא שבצמרת הפיקוד הבכיר לקח זמן להפנים שכאן בדיוק נעוצה הבעיה. לו היו הממצאים הפוכים, והציבור היה מביע שביעות רצון מהתנהלותו הערכית של הצבא, אבל מפקפק ביכולותיו המבצעיות, היה זה מטריד, אך קל יותר לתיקון. שבר באמון סביב נושאים ערכיים, הוא כבר סיפור אחר, שיוצר קושי גדול בהרבה לאמץ לחיקינו את זה שכשל בו.
הציבור פשוט סבור שהצבא עושה שימוש לא ראוי במשאבים הכלכליים. הוא בטח שלא מפנה עורף לאנשי הקבע, לא טוען שהם עושקי הקופה הציבורית, ולא מדקלם מסרים של אגף התקציבים באוצר. הציבור בוודאי אינו חפץ בפגיעה בביטחון המדינה, אך הוא דורש שקיפות וניצול ראוי והוגן של התקציב. ואלה מצויים גבוה בענף הערכים באילן אמון הציבור.
מותר לצבא לדבוק בעמדתו ולבקש לשכנע שתנאי אנשי הקבע מוצדקים, ובהם גם הפנסיה המפנקת וכפל ההשתכרות שהוא לא פעם מנת חלקם של אנשי קבע משוחררים. אבל רצוי שיעשה זאת בטיעונים ענייניים. יציג את הטבלאות ויגן על טענותיו טיפוח נרטיב של "הם" כפויי טובה ו"אנחנו" לא ישנים בלילה, רק מגביה את הטריז ומחריף את אי האמון. לא כל טענה צריכה להתקבל בראש מורכן ואמירת וידוי, אבל ראוי להיזהר משבירת מראות ויצירת מחנות.
ימים יגידו האם הצעדים שהצבא נקט לאחרונה נועדו להדוף את הביקורת או מעידים על כוונה אמתית לשיפור. עד אז כדאי לזכור שזהו צומת משמעותי ביחסי צה"ל והחברה הישראלית וכמו בכל תמרון, צריך לוודא היטב שלוקחים בה את הפניה הנכונה, זו שתחזיר את האמון הביתה.
הכותבת היא ראש התוכנית לצבא חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה