בית המשפט העליון / צילום: רפי קוץ
זהו עוד מאמר דעה המוסיף על הדיון שהתעורר סביב "הדו-שיח" בין ח"כ דודי אמסלם לבין נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. בדיון זה, שנגע בסוגיית היעדר ייצוג הולם של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית בבית המשפט העליון והצורך בהגברת הייצוג שלהן, נעדרות לחלוטין הנשים הערביות והקריאה החיונית למינויין בבית המשפט העליון.
נדמה כי סוגיית מינוי שופטת ערביה לבית המשפט העליון במסגרת מילוי מכסת "הכיסא (היחיד) הערבי" אינה נמצאת בכלל בסדר העדיפות של הוועדה הממנה וגם לא בתודעה של הדנים בנושא.
ממחקר שנערך על-ידי אלון חספר מאוניברסיטת תל אביב על ההרכב החברתי והמקצועי משנת 1948 ועד סוף שנת 2016, עולה כי ב-25 השנים האחרונות התחוללו תמורות משמעותיות בהרכב החברתי של הרשות השופטת, שכללו, בין היתר, הכפלה של שיעור השופטים הערבים.
ממצאי המחקר העלו עוד כי חלק מהשינוי הוא אודות כניסתן של נשים בעלות זהויות מצטלבות כמו למשל נשים ערביות, נשים יהודיות דתיות ונשים ממעמד כלכלי נמוך, כאשר בינואר אשתקד מונו לראשונה שתי נשים ערביות מוכשרות ומקצועיות לבית המשפט המחוזי. השינוי התרחש בד-בבד עם השינוי ברקע המקצועי של השופטים בטרם מינוים לשיפוט, הבא לידי ביטוי בעלייה דרמטית בשיעורם של שופטים שלמדו במכללות או אוניברסיטאות חדשות.
בצד התפתחות מבורכת זו, הייצוג של המרצות הערביות בפקולטות למשפטים, שלהן פוטנציאל להיות מועמדות למשרת השיפוט ובפרט בבית המשפט העליון, הוא עודנו דל מאוד. כך, בכל הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ישנו לרוב מרצה אחד או שניים ערבים ובמקרה הטוב אישה ערביה אחת. המצב במכללות הוא אף יותר מתסכל, כאשר בחלקן אין אף מרצה ערבי בכלל.
תת-ייצוג זה הוא תוצאה מחוסר הגיוון הקיים בתחום הלימוד האקדמי בקרב הנשים הערביות. כך, על-פי מחקר המדיניות של המכון הישראלית לדמוקרטיה משנת 2021, הרי שבצד העלייה המתמדת בשיעור הנשים הרוכשות השכלה גבוה, יותר משלישי מהאקדמאיות הערביות הן בעלות תואר אקדמי בחינוך והוראה, כ-17% בעלות תארים במדעי החברה וכ-18% במקצועות עזר רפואיים. אומנם לאחרונה ניכר מעבר של הנשים הערביות למקצועות שבמשך שנים זוהה כמקצועות גבריים, כגון הנדסה, ראיית חשבון, ועריכת דין; אך רובן נותרות בשוק הפרטי, ונוכחותן בשוק הציבורי דלה.
ארגוני זכויות אדם, זכויות נשים, חברי וחברות כנסת ערבים נאבקים מזה שנים בניסיון להגביר את נוכחות הנשים בכלל והנשים הערביות בפרט ברשות השופטת. כך בשנת 2009 פנתה האגודה לזכויות האזרח, בשם "ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות", לשר המשפטים בבקשה שיפעל למינוי נשים ערביות המתדיינות בענייני אישות יזכו "לממש את זכותן להיות שותפות בעיצוב דיני המעמד האישי, ואת זכותן להשמיע קול ייחודי להן בסוגיות, הנוגעות להיבטים אינטימיים ביותר של חייהן". בשנת 2015 הוגשה הצעת חוק ע-ידי חברי כנסת ערבים שנועדה להבטיח ייצוג של אישה אחת לפחות בין הקאדים לבתי הדין השרעים (הצעה שנפלה מסדר היום בלחץ המפלגות החרדיות - שמא רחמנא ליצלן תהיה דרישה למינוי נשים בבתי הדין הרבניים).
לפני שבוע פורסמו שמות המועמדים והמועמדות שעניינם יידון לפני הוועדה לבחירת שופטים שתתקיים באפריל 2022 (אעיר כאן כי הגיעה העת לשנות את שם הוועדה לוועדה למינוי שופטים ושופטות). מתוך 184 מועמדים ומועמדות לשיפוט, רק 21 מועמדות ומועמדים ערבים, מתוכם 8 נשים ערביות ואחת מהן מועמדת לבית המשפט המחוזי. מאחר שמספר המועמדות הערביות הוא כמחצית כלל המועמדים הערבים, הרי שהמספר הכולל של המועמדים הערבים הוא יחסית נמוך מאוד.
ההותרה מאחור של נשים במאבקים של הפוליטיקה של הזהויות ובפרט בתחום הייצוג ההולם אינו דבר חדש ואינו ייחודי לישראל, שכן נשים תמיד נדחקות החוצה במאבקים אלה משלל סיבות. העיקרית שבהן נוגעת להיותן שייכות למיעוט מודר כפליים גם מבחינה אתנית/לאומית וגם מבחינה מגדרית. כתוצאה מכך הן נאלצות להתמודד עם חסמים משני כיוונים: חיצוניים מצד מוסדות השלטון ופנימיים-חברתיים.
חסמים אלה מקבלים משנה תוקף ככל שמדובר בנשים הערביות המשתייכות לחברה פטריארכלית, אשר בצד תהליכי המודרניזציה שהחברה הערבית עוברת, היציאה של נשים לשוק העבודה ועלייה בשנות ההשכלה שלהן, עדיין עיקר העול המשפחתי והביתי מוטל על כתפיהן. מצב זה מערים קשיים על קבוצת הנשים לצאת ממעגל האפליה הכפול, וככל שהן מצליחות לצאת ממנו, התהליך הוא לרוב איטי יותר מזה שגברים השייכים לקבוצת המיעוט עוברים.
על-מנת להתגבר על המחסומים ועל המכשולים, עלינו כחברה לתמוך בנשים המנהיגות בתוכנו ולאפשר להן לסלול את דרכן לרשות השופטת. נוסף לכך, על הוועדה למינוי שופטים (ושופטות) לעמול באופן יזום להכשרת עוד שופטות, לאתר עורכות דין וחוקרות מובילות ומצטיינות למינוי לכס השיפוט ולבית המשפט העליון.
מינוי נשים שופטות ובפרט נשים מקבוצות מיעוט - כל קבוצות המיעוט - אמור להיות אחד היעדים המרכזיים שיש להציב בפני הרשות השופטת. הוא לא רק יטיב עם קבוצת המיעוט אלא עם החברה בכללותה.
הכותבת היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן