למה כולם מתפטרים? למרבה הפלא, זה לא קשור לשכר

כבר בתחילת דרכי המקצועית הבחנתי בכך שכל ארגון מבקש לכל תפקיד אדם אחראי, ובמקביל, כל מועמד.ת לכל משרה מתהדרים בכך שהם אחראים. ובכל זאת, כידוע, לא כולם ניחנו בכישרון האחריות.

הדעה המקובלת היא כי "לקחת אחריות" משמעה להודות באשמה, ולעיתים אף להתפטר מתפקיד בעקבות כישלון. בעיני אין די בכך שאדם יחוש אשמה או יאמר: "אני לוקח על עצמי את האחריות" ובכך ינקה את עצמו מהעניין. לטעמי, "אחריות" היא הרגשה פנימית שאדם חש כשהוא לא מצליח לקיים דבר שהתחייב לו. כישרון האחריות, להבדיל מתחושת אשמה, צריך להיות כזה שדוחף את האדם לפעולה של תיקון או פיצוי. כשרון האחריות מועיל רק בתנאי שההרגשה הקשה של המנהל בעת כישלון אינה משתקת אותו, אלא מעוררת בו מוטיבציה לעשייה נוספת, ולמאמץ לתיקון.

מנהל טוב צריך שילוב ואיזון של רגש, חשיבה ועשייה. כולנו רגילים לבחון אצל מועמדים לניהול או לפיקוד בעיקר את היבטי החשיבה (תכנון, כושר אנליטי, וכושר ביטוי) והעשייה (יכולות ביצוע). אנו נוטים להזניח את מערכת ההפעלה הראשונית שלנו - הרגש, אשר מכריע במקרים רבים אם יכולות החשיבה והעשייה יוכלו לבוא לידי ביטוי.

אחריות היא ערך פנימי עמוק, הטמון ברגשות שלנו. רגשות עלולים לנהל אותנו אם לא נדע לנהל אותם, ואם לא נפתח את יכולת ההתמודדות הנדרשת לצורך תפקוד גם במצבי קושי. יכולתם של מנהלות ומנהלים להתמודד עם מצב שבו הם חשים רגשות קשים היא אחד הסממנים ליכולת ניהול אמיתית.

כך למשל זיו, יזם שהצליח לגייס כסף על מנת להפוך את המיזם שלו, בו עבדו ארבעה עובדים, לארגון מנוהל ובו 30 עובדים. אך מהרגע שהארגון גדל, זיו חווה כישלונות: הוא לא הצליח לתרגם את רצונותיו בצורה מהירה ובהירה לשותפיו החדשים, הוא לא הצליח ליהנות מהעבודה כמו בעבר, והרגיש שהוא מאבד שליטה על הארגון.

זיו הוא אדם אחראי (למזלם של שותפיו החדשים), והגיע להתייעץ עמי. לאחר שיחתנו הבין את רגשותיו, והחליט לכנס את השותפים. הוא הסביר להם שהוא אינו מתאים עוד לתפקיד CEO ולכן בשבועות הקרובים יחפש לארגון מנכ"ל חדש שמתאים לניהול של הארגון במצב בו הוא נמצא כעת. הוא הבהיר שאינו מתכוון לעזוב את הארגון לפני שיבחר את המנכ"ל החדש, ילווה אותו תחילה ויוודא שלא יחזור על טעויות שהוא עצמו עשה. זיו פעל בדיוק בזמן, לפני שהארגון נכשל. הוא לא התפטר וברח, אלא הבין שנדרש שינוי וסייע ביצירתו. הוא הבין שאינו מתאים לתפקיד (כי לא כל אדם מתאים לכל מקום כל הזמן) ואפשר לומר שהציל את הארגון - זאת לעומת הרבה מיזמים שנכשלים בשלב מעבר כמו זה.

לקיחת אחריות איננה רק הודאה באשמה, התפטרות איננה הביטוי העליון של לקיחת אחריות. בעיני, דווקא הירתמותו של המנהל או המפקד, להישאר ולפעול לתיקון המצב וללמידה מהטעות, היא סימן ההיכר המובהק ביותר של אחריות. מי שמסוגל להגיד, "נכשלתי, כואב לי ואני רוצה לעשות הכול כדי להיות חלק מתהליך התיקון/הלמידה", דווקא הוא המנהל האחראי באמת. הוא מרוכז בפעולות שיסייעו לארגון לצאת מהמשבר או לפתור את הבעיה. האחריות נכרכת עם מצפוניות, אתיקה ואמינות - אותן תכונות שכל אחד שמח לזהות בקולגות ובמנהלים שלו. מודעות לרעיון העמוק של אחריות - ההבנה שעליי החובה לפעול והשליטה בתוצאות - מניעה אדם לפעולה חיובית, משפרת את יחסיו עם סביבתו ומקדמת אותו.

שי צפוני הוא יועץ פילוסופי ויועץ אישי למנהלים בכירים