הצעת ''חוק היסוד זכויות בהליך הפלילי'' מדבר על הסדרת סוגיות של סמכויות, אבל החוק המוצע הוא ריק מתוכן / צילום: Shutterstock
חוק יסוד זכויות בהליך הפלילי עבר לאחרונה בכנסת בקריאה ראשונה. לכאורה בשורה לכל אזרח, ותשואות לגדעון סער. כולנו רוצים שרשויות האכיפה יפעלו רק לפי דין ולא יזלזלו בזכויותינו. ברטוריקה שנקט סער במליאת הכנסת - מי יכול להצביע "נגד הזכות להליך הוגן; חזקת החפות; להימנע מהפללה עצמית; ייצוג משפטי; זכויות בהליך מעצר וחקירה; זכויות של קטינים, נפגעי עבירה?". אכן, מי יכול להיות נגד הדברים הטובים?
כבודה של הרטוריקה במקומה מונח, השאלה איננה מי בעד הדברים הטובים אלא איך להגיע לתוצאות רצויות. לשם כך כדאי לחזור כמה חודשים, אל ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הכוללים את הסעיף הבא: "הממשלה תקדם רפורמה לחיזוק זכויות האזרח בחקירה ובמשפט, ובין היתר תסדיר את סוגיות צילום החשודים, סמכויות תפיסה וחדירה למכשירים סלולריים, תנאי מעצר של עצורים, כללים ולוחות זמנים לניהול חקירה והגשת כתבי אישום ואיסור שימוש בראיות שנגבו שלא כדין".
מי שעמד בתוקף על הכללתו בהסכמים היה ח"כ גדעון סער. בימים ההם איש עוד לא חזה את התפוצצות פרשת NSO, שהצל הכבד שהטילה על רשויות החקירה והאכיפה עוד רחוק מלהתפזר. אפשר בהחלט להחמיא לסער על רוח הנבואה.
חוק יסוד חגיגי ופופוליסטי
אלא שבין ההסכם הקואליציוני ובין חוק היסוד שמקדם סער אין כמעט כלום. ההסכם מדבר על "הסדרת סוגיות של סמכויות", "תנאי מעצר", "כללים", "לוחות זמנים", על דינן של ראיות שנגבו שלא כדין. אלה עניינים קונקרטיים שהיעדר ההסדרה שלהם בחוק הישראלי גורם כאוס.
הכאוס הזה מעניק למשטרה כוח מניפולטיבי בלתי מוגבל כמעט, למשל בכל הנוגע למידע הדיגיטלי שלנו. הכאוס הזה מאפשר לפרקליטות לקבוע למשטרה את גבולות המותר והאסור לפי שיקול-דעת גמיש (אם משהו נראה חשוב, אז כמעט הכול מותר), ולבתי המשפט, כולל העליון, להלבין אותן בדיעבד.
דוגמה מהעת האחרונה היא פסק הדין בעניין תפיסת הטלפונים של יועצי ראש הממשלה, שהעניק גיבוי בדיעבד להתנהלות משטרתית בלתי חוקית. חקיקה מפורטת שתקבע מה מותר ומה אסור ומה ההשלכות של החריגה, היא בדיוק מה שנחוץ.
ומה עושה חוק היסוד? הכול חוץ ממה שנחוץ. זהו חוק חגיגי, גדוש בהצהרות נשגבות על ערך האדם וקדושת חייו ועקרונות הכרזת העצמאות. בנוסף להן הוא חוזר על כללים שקיימים ממילא בחוק או מושרשים היטב בפסיקה ואין עליהם עוררין: ענישה רק לפי חוק, אחריות פלילית רק על מעשה אסור, חזקת החפות וזכות להימנע מהפללה עצמית. אין בו כל חידוש מעשי, כל הבהרה של סוגיה שאיננה בהירה. אין בו לא כללים, לא תנאים, לא לוחות זמנים ולא סנקציות על רשויות הפוגעות בזכויות.
מנגד, החוק מצטיין בהפיכת הסדרים קיימים לעמומים. הנה למשל סעיף המעצר. הליכי מעצר בישראל קבועים היטב בחקיקה, אבל כעת מוצע כי מעצר ייעשה "בדרך שתבטיח שמירה על כבודו של אדם, על גופו ועל זכויותיו לפי כל דין". האם הסעיף הזה תורם לשמירה על זכויותיהם של עצורים? האם הוא ישמש כלי לטובת הסנגורים, או אולי דווקא לטובת המשטרה, שתטען כי עמדה בגדרי הסעיף גם אם הפרה חוק ספציפי? או למשל הסעיף קובע כי כל עצור יובא "בהקדם האפשרי" לפני רשות שיפוטית - האם גורע או מוסיף על לוחות הזמנים הקבועים היטב כיום בחקיקה הרלוונטית? ואיך סעיף כזה ישפיע על ההסדרים הספציפיים הקבועים לגבי עניינים ביטחוניים?
חוק יסוד לביצור זכויות האדם בהליך הפלילי חייב לקבוע הסדרים ברורים, להציב גבולות חדים בפני הרשות, ליצור מסגרת בהירה שתחלוש על הליכי החקירה, המעצר והמשפט. רק כך תחוזק השמירה על זכויות הנחקרים והנאשמים, רק כך יושג שוויון בין כל הנחקרים והנאשמים, רק כך לא נהיה נתונים לקפריזות של בעלי סמכות.
שפע ההצהרות החגיגיות, ההסדרים העמומים ומונחי השסתום שבחוק רק פוגעים במטרה הזו. הם יגבירו את חוסר הוודאות ויעניקו עוד מרחב לרשויות האכיפה ולבתי המשפט להרחיב את סמכויותיהם לפי טעמם.
ואולי הכול מתחיל מהגדרת המטרה: במקום לקבוע כי מטרת החוק היא לבצר את זכויות הנחקר והחשוד בהליך הפלילי, קבעו המנסחים כי המטרה היא "להבטיח כי הגשמת תכליות ההליך הפלילי תיעשה תוך הגנה על זכויות היסוד של האדם בהליך זה". קחו תכליות, ערבבו עם זכויות, ביזקו קמצוץ של ערכים, ערבבו היטב והנה תבשיל מוקדח לתפארת: במקום ביצור זכויות עם כללים ברורים, קיבלנו חומר גלם אינסופי לבתי המשפט לקבוע כטוב בעיניהם.
הכותב הוא ראש המחלקת הליטיגציה בפורום קהלת