רק פתיחה של השוק ליבוא לא תביא לפתרון מלא לבעיית יוקר המחיה / צילום: Shutterstock, 89stocker
הכותב הוא חבר סגל בכיר בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב ובעלים של קרן השקעות
הרפורמה בחקלאות חזרה לכותרות בשבוע שעבר עם פרסום דוח הביניים של הוועדה לבחינת פערי התיווך בפירות ובירקות והצווים שהוציאו שרי האוצר והחקלאות שמבטלים מכסים על חלק מהפירות והירקות. אנסה לעשות סדר בדיון הציבורי שהתפתח בנושא, תוך מתן ביטוי לכך שאין אמת כלכלית אחת, ושהמציאות היא ברוב המקרים כזו שלא ניתן לתת לה תשובה כלכלית בינארית של כן או לא.
הדוח של ועדת "פערי התיווך" מצביע על בעיה קשה בפריון של ענף החקלאות בישראל. הוועדה מצאה כי בשנת 2020 כמות התוצרת החקלאית הייתה דומה לזו שבשנת 2000. באותה תקופה האוכלוסייה בישראל גדלה בכ-47%, ומכאן (שבהיעדר יבוא) היה חייב להיווצר עודף ביקוש לתוצרת חקלאית.
עודף ביקוש זה לפי המודל הכלכלי הבסיסי ביותר אמור להביא לעליית מחירים, ואכן הוועדה מדווחת כי המחיר המשוקלל של פירות וירקות עלה בכ-70% ב-20 השנים האחרונות.
לפיכך, אם חושבים על הנושא באופן ענייני ומקצועי בלבד, הרי שפתיחת החקלאות ליבוא באמצעות הסרת מכסים היא מחויבת המציאות, כיוון שהיא תאפשר בצורה ישירה את הגדלת ההיצע של הפירות והירקות בישראל, ובכך תסגור את עודף הביקוש שנוצר ודוחף את עליית המחירים.
כמו כן, היבוא ייצר תחרות, והתחרות תייצר התייעלות, שיפורים טכנולוגיים והצפת יתרונות יחסיים בחקלאות המקומית. כלומר, פתיחה ליבוא תביא לשיווי משקל חדש, בו החקלאות הישראלית מתמקדת במקומות בהם יש לה יתרון יחסי. כך גם יגדל הפריון המקומי, ולא נקפא על השמרים במשך 20 שנים נוספות.
פתרון מלא לבעיה
אולם רק פתיחה של השוק ליבוא לא תביא לפתרון מלא לבעיית יוקר המחיה, היות שבמשוואה נמצאות גם רשתות השיווק (קמעונאיות המזון). אומנם הוועדה מצאה כי שיעורי הרווחיות של רשתות השיווק הישראליות דומים לאלה של הרשתות בעולם, אך הגברת התחרות במקטע המשווקות תאלץ גם אותן להתייעל ולצמצם עלויות, מה שיתרום להורדת המחירים שנשלם בקופה (מבלי שהרווחיות של הרשתות בהכרח תיפגע).
לכן, צריך לוודא, בין היתר, שהיבוא שמתבצע הוא אכן תחרותי; שאין הגבלות על יבוא מקביל; שקיימת שקיפות מחירים מלאה שמאפשרת לנו הצרכנים לבצע השוואות מחירים; לעודד כניסה של רשתות בינלאומיות דוגמת קארפור; ושרשות התחרות תפעיל יותר שיניים מול הרשתות.
בנוסף, עלה הטיעון שהפתיחה ליבוא מסכנת את הביטחון התזונתי במדינה, היה וחלילה ייווצרו תנאים גיאופוליטיים וכלכליים כאלה שימנעו יבוא סדיר לארץ או יהפכו אותו ליקר במיוחד. אין חולק שבטחון תזונתי הוא חיוני, ושהכנסת יבוא מייצרת תלות ביבוא, אבל מכאן ועד לטענה שיבוא שווה סכנה לביטחון התזונתי - המרחק אדיר.
דווקא הסתמכות רק על הארץ כמקור לתוצרת חקלאית (מקור שלא גדל ב-20 השנים האחרונות) מסכנת יותר את הביטחון התזונתי מאשר פיזור הסיכון באמצעות יבוא תוצרת ממספר מקומות בעולם.
כמענה לחשש שבשעת משבר קשה לא יוכלו בכלל לנחות מטוסים בארץ, אני מציע שיוגדרו מהם פריטי התוצרת החקלאיים שנהיה זקוקים להם בחירום (אין דין עגבנייה כדין אפרסק) ומהי הכמות של אותה תוצרת שנזדקק לה בחירום. כמות זו צריך לדאוג שתוכל להיות מגודלת בארץ, על-ידי תמיכה ישירה בחקלאים שמגדלים אותה. כלומר, יצירת מעין מלאי לחירום לא מחייבת פתרון בינארי של אפס יבוא.
כמו כן, רצוי לזכור שהקרקע היא תשומה מקומית, אבל הידיים העובדות, המכונות, הדלק, הגרעינים והדשנים הם ברובם לא מקומיים, כך שבשעת משבר מתמשך, גם בלי הפתיחה ליבוא, יהיה בעצם בלתי אפשרי לקיים חקלאות בארץ.
פיצוי נדיב
ברור שברמת המיקרו יהיו כאלה שייפגעו מהרפורמה, ולכן אני תומך בכך שהמדינה תיתן פיצויים נדיבים לכל מי שייפגע מהרפורמה.
לסיכום, אני קורא לכולם להסתכל על הרפורמה בחקלאות בגישה המפוכחת שהצגתי. אני מקווה שבין הצדדים הרלוונטיים לרפורמה יתקיים תהליך של שיתוף-פעולה שיביא לכך שמי שנפגע מהרפורמה יפוצה, שהחקלאות בארץ תמשיך להתקיים ותהיה טובה יותר, ושאנחנו כציבור נהנה מתחרות אמיתית על מחיר ואיכות.