כיתה
הכותבת היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
כולנו מאמינים שהכל מתחיל בחינוך. כולנו נעשה הכל על מנת שילדינו יזכו לחינוך טוב. ועדיין, אם טרם שמעתם את החדשות הרעות - הן כאן: אנחנו נמצאים במחסור אדיר של מורות ומורים, של גננות וגם של מנהלים ומנהלות בתי ספר. לא זו אף זו, רבים מאלו שנמצאים כבר במערכת נוטשים את בתי הספר והגנים, ככה, גם באמצע השנה.
אז מתי נתעורר?
להיות איש או אשת חינוך זו שליחות, מורות ומורים בוחרים במקצוע מתוך תחושת מחויבות ורצון לתרום לחברה, אבל זו אינה סיבה לשלם להם משכורת מבזה. נהפוך הוא. חובתנו היא לתגמל אותם כראוי.
בואו נודה, כיום, שכר המורים הוא מביש. במיוחד שכר המורים המתחילים, הצעירים, דור העתיד של החינוך בישראל. ושוב חשוב לדייק, הרי מדובר בעיקר במורות, בגננות, בנשים. יכול להיות שיש קשר בין השכר הנמוך לבין העובדה שמדובר במקצוע נשי? אז כמו שאפשר להבין מהנתונים - מסתבר שזה נגמר. נשות החינוך עוזבות את השליחות, ומחפשות עתיד אחר. מוערך יותר, מתגמל יותר.
נדרש להפנים זאת ולפעול מהר, לפני שיהיה מאוחר. בשנתיים האחרונות למדנו הלכה למעשה ששום טכנולוגיה, מתוחכמת ככל שתהיה, לא תחליף את אנשי החינוך.
במקום לצקצק בלשון ולדבר על חשיבות החינוך, נדרש באופן דחוף ומיידי להעלות את שכר המורים והמורות, ולהעלות אותו באופן משמעותי. הנושא אמנם על הפרק כבר שנים לא מעטות, ונדמה שכולם מבינים זאת, אבל איכשהו - זה פשוט לא קורה. עד כה, הן משרד החינוך והן ארגוני המורים נכשלו בהקשר זה. בשנים האחרונות משרד החינוך הכחיש שבכלל קיימת בעיה, ולא הפנים שהצעירים בישראל אינם רוצים להיות מורים ומורות ושהנשירה מהמקצוע מדאיגה. והיכן היו ארגוני המורים שתמיד מחמיצים הזדמנות למצב עצמם כגורם אחראי וממלכתי?
סוף סוף אנחנו מקבלים מסרים אחרים, של הכרה במשבר האסטרטגי, אבל עכשיו אנחנו ממש על פי תהום.
אל תתנו למנטרה השכיחה, לפיה השכר אינו הגורם המשפיע בבחירת מקצוע ההוראה, לשטות בכם. שכר המורים והמורות בישראל הוא מעליב. וזאת, גם בהתבוננות השוואתית ביחס לעולם המערבי.
נכון שישנם עוד גורמים רבים שיש לטפל בהם בכדי להעלות את מעמד המורה. למורים אין פינת עבודה, שלא לומר חדר. מורות ומורים נעים במסדרונות בתי הספר כשהם סוחבים את התיק ואת אמצעי הלימוד מכיתה לכיתה. ברוב המקרים תכני הלימוד וסדרי העדיפויות מונחתים עליהם מלמעלה, ובמקרים רבים גם לא יינתן להם גיבוי מול הורים תובעניים או מקרי אלימות. יחד עם זאת, ללא טיפול שורש בתנאי השכר, לא ניתן יהיה להתקדם ולתקן עוולות חשובות נוספות.
כי מעמד המורה דורש תיקון, לא רק בעיני החברה, אלא בראש ובראשונה בקרב קהל המורים והמורות עצמו, והסוגייה העמוקה הזו לא תתוקן ללא העלאה משמעותית בשכר. שיפור בשכר יתרום גם להיבטים אחרים המחייבים תיקון: אמון, אוטונומיה, חוסן, שגם הם קשורים באופן עקיף לשכר. האם אפשר לתת אמון באנשים שעובדים קשה, בתנאים לא תנאים, ואפילו לא עומדים על זכותם להתפרנס כראוי? האם כשמורה או גננת עומדת מול הראי, היא מרגישה אשת חינוך משמעותית, כשהיא יודעת איך נראה תלוש המשכורת שלה?
ואם יש מגבלות תקציב, ותמיד יש, נדרש לקבוע סדר עדיפויות. כך למשל, אין צורך לדאוג דווקא למורים הוותיקים ולפנסיונרים. מחקרים מראים שהמורים הצעירים מהווים את עיקר הציבור שנוטש את המקצוע בהיקפים מדאיגים, ולכן צריך לדאוג בראש ובראשונה להם, למורות ולמורים המתחילים, בשנים הראשונות להשתלבותם במקצוע כה חיוני, ולהעביר להם מסר של הערכה על בחירת מקצוע קשה ותובעני, הערכה להתמסרותם לילדינו, במיוחד בעתות משבר.
מחקרים שנערכו לאחרונה הראו שהערכת הציבור את עבודת המורים עלתה בתקופת משבר הקורונה, אולם מעמד המורים לא השתפר. זהו ממצא מאכזב מאוד, אך הוא לא ישתנה אם שכר המורים והמורות לא יעלה. המציאות מוכיחה באופן חד משמעי שהציבור מזלזל באנשים שאינם מרוויחים כראוי.