בנימין ושרה נתניהו בקבלת פנים לעולים חדשים מאתיופיה / צילום: עמוס בן גרשום - לע''מ
הכותבת היא אנתרופולוגית יישומית, המכון להגירה ושילוב חברתי המרכז האקדמי רופין
לאחרונה, בישיבת ממשלה, כתגובה לדבריו של השר יועז הנדל "לא ראיתי כשהיו פליטים מאפריקה שמישהו דיבר". ענה נחמן שי, שר התפוצות: "אנחנו מאירופה". לאחר מכן התקיים דיון ער בשאלה האם יש אפליה ביחס המדינה לקליטת עולים זכאי חוק השבות.
משפטו של נחמן שי עורר הדים רבים אך משפט זה חשף את מה שהרבה מאיתנו יודעים ושרבים מאיתנו חושבים. הוא לא ייצג רק את עצמו, אלא את מה שאסור להגיד בקול. נכון, זה לא נעים לשמוע, נכון זה גם לא אתי אך אם זה מה שהוא אמר אולי כדאי להבין למה.
נחמן שי הציג איך הוא, ובהתאמה רבים מהחברה מרגישים תחושת הזדהות עם הפליטים מאוקראינה. הם הרבה יותר דומים לנו ומהר מאוד יכולים להיות חלק מאיתנו. למשל, כאשר פוגשים אם, רואת חשבון או מהנדסת, שברחה מהתופת באוקראינה עם שני ילדיה, ובעלה נשאר ללחום ניתן מיד להזדהות. גוון העור שלה נראה דומה, צורת השיער, הלבוש, המבט וטון הדיבור מוכרים לנו. הזדהות כזו יכולה לייצר תחושה שאני יכול להיות במקומה בכל רגע נתון וכאן בין היתר, נוצרת תחושת השותפות. הרצון לתת, הרצון לקבל, הרצון לצאת לתרום ולסייע ובעיקר הרצון לקבל, לקבל אותם למדינת ישראל.
איך נראים עולים מהגוש הסובייטי לעומת עולים מאתיופיה
גיאורג זימל, הגדיר זר מי שנמצא קרוב פיזית אך מגלם ריחוק מנטלי בהווייתו. תחושת זרות נובעת מדמיון ותחושת ריחוק, נפשית. העולים והפליטים מהגוש הסובייטי מרביתם דומים לנו בדימיון החברתי של ישראל הלבנה. כאשר הם יסתובבו כאן בישראל כמעט ולא נבחין בהבדל לא נדע אם הם פליטי מלחמה, זכאי חוק השבות או עולים ותיקים - הם כאן והם דומים לנו. לעומת זאת עולים מאתיופיה שחוו מלחמה בתיגראי נראים לגמרי אחרת, מרביתנו גם לא יודעים מה בדיוק היה שם, קשה לדמיין את אתיופיה, קל יותר לדמיין את אוקראינה. פליט מלחמה מאתיופיה, הם כאלו שמגיעים מאפריקה, חומים או שחורים, בדימוי של בטן נפוחה וזבוב ליד העיין, כנראה שלאמא המגיעה מתיגראי לא יהיו 2 ילדים ואולי היא לא תהיה רואת חשבון וגם אם כן - זה כמובן "לא אותו דבר".
תפיסת השוני, ותפיסת הדמיון מייצרת לנו כחברה וכמדינה תפיסה היררכית של תרבויות, היא משפיע לא רק על הדעות והיחסים הבין אישים אלא גם על המדיניות. תפיסת השוני והדמיון מאפשרת לנו להבין את השאלה כמה אנחנו יודעים, כמה אנחנו מתערבים, כמה מאיתנו ייסעו לאתיופיה לסייע ובעיקר אם בכלל נראה אותם "כשייכים אלנו"?
ברמת המדיניות אין ספק שקיים דין אחד לאלו המגיעים מאתיופיה ודין אחר לאלו המגיעים מהמדינות הפוסט סובייטיות. אנו עדים כיצד הממשלה פתחה את שעריה לאלפי יהודים מאוקראינה בזריזות ומבלי לפשפש בציציותיהם. אך כאשר זה מגיע לחייהם של יהודים באתיופיה, זכאי חוק השבות, הנמצאים בליבה של מלחמה אשר גבתה אלפי הרוגים ושניים וחצי מיליון פליטים ועקורים אין על מה לדבר.
ניתן לסכם ולומר שמתיגראי הגיעו 77 עולים אחרי חצי שנה של מלחמה. השאר כ-880 זכאי חוק השבות ממתינים באדיס אבבה ומחכים שיעלו אותם, כן, זאת אף על פי שהם זכאי חוק השבות. נוספים שמספרם לא ברור, זכאי חוק השבות הנמצאים עדיין בתיגראי בלי יכולת לתקשר עם קרוביהם בארץ עקב חסימת הרשתות ע״י שלטונות אתיופיה. וגם במחנות המעבר, יש הממתינים כבר למעלה מ 22 שנה במחנות המעבר באדיס אבבה לעלות לישראל. ביסטרט, ילד בן חמש הנולד במחנה המעבר, למשפחה שממתינה שנים ארוכות כבר לא יעלה לישראל לאחר שנהרג מכדור של חיילי מלחמה, וכך רבים נוספים.
ברגעים אלו נדרשים קובעי המדיניות להתכנס במיידית, לתקן את העוולות והעיוותים שנוצרו במדיניות העלייה עבור כל זכאי חוק השבות ולהעלות במיידית את כל הזכאים לעלייה מאתיופיה.