גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מליאת הכנסת לקראת השבעת הממשלה, יוני 2021 / צילום: חיים צח לע''מ

מתי מתחיל תיקון העוול של ייצוג נחות בשביל קבוצת אוכלוסיה כלשהי? האם זה קורה ברגע של "יישור המגרש", זאת אומרת כאשר ניתנת לקבוצה הזו "הזדמנות שווה" לעלות? או אולי זה קורה כאשר לקבוצה הזו מוצעת אפלייה מתקנת, שתקצר את הדרך לשוויון, למשל באמצעות מכסות מספריות?

האם תיקון מלא מגיע אל מלאותו, כאשר מושגת התאמה מלאה בין חלקה של הקבוצה באוכלוסייה לחלקה בכל אחד מן המגזרים המקצועיים הנדונים? האם תיקון מלא מושג על יסוד ספירת ראשים, או על יסוד השפעה על תהליכים של קבלת החלטות? ואו-אז איך אנחנו מגדירים השפעה, ואיך אנחנו מודדים אותה?

ואולי התיקון מגיע אל שיאו, כאשר משתרר עיוורון ייצוג מוסכם, ואת מקום הציפיות המספריות מחליפה מריטוקרטיה צרופה, היינו שלטונה של המעלה האובייקטיבית?
קצת קשה לתאר נשים כ"קבוצת אוכלוסייה", קל וחומר כקבוצת מיעוט. סוף-סוף, חלקן באוכלוסייה עומד על טיפה יותר מ-50%. התאמה מלאה מצריכה אפוא רוב קטנטן של נשים בכל דרג של קבלת החלטות, בפוליטיקה, או בעולם התאגידים, או באקדמיה. אנחנו רחוקים מאוד משוויון כזה.

חוץ, פנים, הגנה ונחושת

בינואר השנה, צ'ילה עברה לשלטון השמאל הרדיקלי, תוצאה דמוקרטית בהחלט של שינויים מהפכניים. הנשיא החדש, גבריאל בוריץ', הוא בן 35, הצעיר ביותר מאז ומעולם. בקבינט שלו יש 24 מושבים, 14 נשים ועשרה גברים. לא היה כדבר הזה בצ'ילה, לא היה כדבר הזה ביבשת אמריקה.

ארבע מן הנשים צעירות מהנשיא. שתיים מהן הופיעו למעמד ההשבעה עם ילדיהן הקטנים. אחת הופיעה במכנסיים קצרים. אף אחד מן הגברים לא ענב עניבה, אם כי כולם לבשו ז'אקטים (ינואר הוא אמצע הקיץ בחצי הכדור הדרומי).

לנשים נמסרו, בין השאר, תיקי החוץ, הפנים ובטחון הפנים, ההגנה, המשפטים והמכרות (צ'ילה מפיקה 28% מהנחושת ו-22% מהליתיום בעולם). רק כהונה בכירה אחת, זו של שר האוצר, נמסרה לידי גבר. גם ניהול הקבינט וניהול הנשיאות נמסרו לידי נשים.

מה אנחנו למדים מזה? קודם כול, שכדאי מאוד לעקוב אחרי צ'ילה בשנים הבאות. היא הפכה למעבדה בניסוי פוליטי וחברתי, העשוי לשנות את העולם אם יעלה יפה (אני מסופק). אבל צ'ילה היא עכשיו הארץ ה-15 בעולם (לפי נתוני האו"ם מספטמבר שעבר), שבה הושג ייצוג שווה לנשים בממשלות. מובילות ספרד (שני שלישים מכל חברי הקבינט הן נשים) ופינלנד (61%). ישראל אגב נמצאת במקום ה-109 (16.7%), בין סיירה ליאון לסמואה.

האם אחוזים גבוהים מדברים אוטומטית בשבח הארצות שבהן הם נרשמים? לא בטוח. במקום השלישי נמצאת ניקרגואה, דיקטטורה משפחתית ברוטלית ומושחתת, שבה הפלות מלאכותיות נמצאות מחוץ לחוק ובתי הכלא מלאים במתנגדות פוליטיות (גם במתנגדים). גם מצרים נמצאת 40 מקומות לפני ישראל (24.2%), אבל ספק מסוים מתעורר על גודל ההצלחה המצרית.

בין ארבע הארצות עם השיעור הגדול ביותר של נשים בבתי הנבחרים שלהן שלוש הן דיקטטורות: רואנדה, קובה ואיחוד האמירויות. איזו רבותא יש בייצוג של 50 עד 60 אחוז, אם הפרלמנטים אינם אלא חותמות גומי. ישראל עומדת במקום ה-83 (23.3%). נחמה פורתא: היא נושפת בעורפה של ארה"ב, במקום ה-82.

ארה"ב: כחמישית מהכהונות הבכירות

ארה"ב מתקדמת לאיטה. ב-1991 היתה בסנאט שלה חברה אחת ויחידה, מתוך מאה. כיום יש 24. שיעור הנשים בבית הנבחרים גדל ב-50% מאז 2010, 121 מתוך 435. בפעם הראשונה מאז ומעולם, אישה היא יושבת ראש הבית, כהונה שמצד השפעתה נחשבת שנייה רק לכהונת הנשיא.

ארה"ב הרבה יותר מדי גדולה ומבוזרת מכדי שנגביל את ספירת הראשים למוסדות פדרליים. כדי לעמוד על השפעת נשים בפוליטיקה שלנו צריך לבדוק כל אחת מ-50 המדינות. רק ב-10 מהן יש מושלות. לשון אחר, נשים מחזיקות בחמישית עד רבע מן הכהונות הנבחרות הבכירות של ארה"ב.

בקבינט של הנשיא ביידן יש כמעט שוויון, 11 נשים (כולל סגנית הנשיא) ו-12 גברים. אין לנו כאן די מקום לעסוק בייצוגן במגזרים אחרים, כמו מערכת המשפט, למשל. מספר השופטות העליונות עומד לעלות בזמן הקרוב ל-4 מתוך 9. זה יחס חסר תקדים. עד 1983 אשה מעולם לא כיהנה בבית המשפט. שופטים עליונים מתמנים לכל חייהם, כך שהתחלופה איטית מאוד.

האיטיות בהשתוות המספרית מציינת את מעמד הנשים בפוליטיקה העולמית. דוח של האו"ם מהשנה שעברה חישב ומצא, כי בקצב הנוכחי יידרשו 130 שנה, כדי להגיע ל"שוויון מגדרים בעמדות השלטון הבכירות ביותר". רק 21% מהכהונות המיניסטריאליות בעולם מוחזקות בידי נשים, ובקצב הזה שוויון מספרי יושג רק בשנת 2077. הייתי רוצה להגיד נחכה ונראה, אבל אינני בטוח שזו הצעה מעשית.

חלוקת התיקים הטיפוסית לנשים מחייבת אותנו לחזור אל שאלת הפתיחה, אם יש התאמה בין מספרים להשפעה. לפי דוח האו"ם, חמשת התיקים שנשים נוטות לקבל בממשלות תבל הן משפחה, ילדים, נוער, קשישים ונכים. אין לפקפק בחשיבות התיקים, אבל הן מאשרות סטריאוטיפים רבי שנים על אופי השתתפותן של נשים בחיי הציבור.
מעניין להיזכר ששלוש הנשים המפורסמות ביותר, שהחזיקו בכהונת ראש הממשלה בשליש האחרון של המאה ה-20, הלוא הן אינדירה גאנדהי, גולדה מאיר ומרגרט תאצ'ר, לא סבלו נשים בפוליטיקה. "הן פשוט לא מתאימות", הסבירה תאצ'ר. רק אשה אחת ישבה בקבינט שלה.