המילים היפות וההתבשמות העצמית בליברליות הן שכבת איפור דקיקה על האלימות והשנאה שרוחשות מתחת לשטח בארצות הברית / צילום: Associated Press, Chris Pizzello
הכותבת היא מנכ"לית קרן משפחת רודרמן
כמי שחיה בין ישראל לארצות הברית, אחד הדברים הטובים אצלנו, הוא שבישראל איש לא יחמיא לך בהתלהבות אם הוא לא באמת מחבב אותך. יש את הסיפור הידוע על הישראלי שהלך לפגישת היכרות עם הבוס האמריקאי החדש וחזר נרגש מהמחמאות שקיבל, עד שהסבירו לו שזו היתה שיחת פיטורים.
הבעיה היא שהמילים היפות וההתבשמות העצמית בליברליות הן שכבת איפור דקיקה על האלימות והשנאה שרוחשות מתחת לשטח בארצות הברית. הסטירה שהחטיף וויל סמית' לכריס רוק בטקס האוסקר, לאחר הבדיחה הגרועה של האחרון (הוא השווה בין ג'יידה פינקט סמית', אשתו של סמית', ששערה נשר בגלל מחלה, לדמי מור הקרחת בסרט ג'י איי ג'יין) עברה בלי שאיש יעצור אותו או יוציא אותו החוצה. להפך, הקהל הריע לשחקן האלים, וגם ברשת לא מעט פעילות פמיניסטיות דיברו בשבחו. חברת בית הנבחרים צייצה שכך צריך לנהוג כל גבר, ומחקה. זה עניין סמלי: ארצות הברית "הווקית" ((Woke רוצה השתקה .
חברה מפוצלת ומקוטבת
החיבוק הזה של האלימות בשם "התקינות" הוא חלק בלתי נפרד מרעה חולה שפוקדת בשנים האחרונות את החברה האמריקאית. כמי שפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים, זכיתי הרבה פעמים לתגובות משונות. מנכ"לית בארגון שהקרן בראשותי תומכת בו, האשימה אותי ב"פריבילגיה לבנה", כנראה כי הניחה אוטומטית שכל יהודייה היא לבנה. במשפחתי ההודית היו רבים נרגשים לשמוע את זה. האשימו אותנו בכך שאנחנו מנסים לעזור לקידום אנשים עם מוגבלות למרות שאנחנו לא אנשים עם מוגבלות בעצמנו. יתכן שהיום לא היו נותנים ללינקולן לצאת למאבק להפסקת העבדות, כי אין לו במשפחה שחורים.
האמת היא שאם העולם עצמו היה מתנהל על פי כללי ההיגיינה של התקינות הפוליטית והופך לשוויוני ומכיל יותר, זה היה מחיר ששווה לשלם. אבל בארצות הברית שמחוץ לתעשיית הבידור ולמדשאות הקולג'ים, שחורים והיספנים רק מתרוששים, כשאלפיון דקיק מתעשר בשקט, תחת שלטון דמוקרטי או רפובליקאי. בדירות השכורות שהוריהם מממנים, צעירים פרוגרסיבים ימשיכו להטיף ולעקצץ בטוויטר, אבל במקביל אמריקה מתפצלת, לבנים ושחורים מתרחקים אלה מאלה, ובפער נמצא זעם שמסתתר מאחורי סיסמאות יפות.
מוסר כפול
המוסר הכפול וחוקי האיסור על הדיבור שמחמירים מדי שנה, מביאים למיאוס שרק מעלה תופעות כמו הטראמפיזם, שגדול מדונלד טראמפ עצמו. החבטה המשודרת של וויל סמית' היתה סמלית: השורה התחתונה של פרוגרסיביות-היתר ושל משטור הדיבור היא אלימות, סטירה שהקהל המטיף לסובלנות חיכה לה, סטירה מצלצלת שזכתה למחיאות כפיים מהדהדות.
עם זאת, חשוב לומר שהיו רגעים חיוביים בטקס האוסקר והאקדמיה קידמה בשנים האחרונות הרבה שינויים נחוצים. כמי שנאבקת שנים להנגשת אנשים עם מוגבלות בתעשיית הקולנוע, צפיתי בטקס עם משפחתי כי ליווינו את תהליכי ההנגשה והשילוב בסרט "קודה" ועקבנו מקרוב את הדרמה מאחורי הקלעים סביבו. השחקנית המצוינת מרלי מטלין, שלוהקה לאחד מתפקידי המשנה, עמדה על רגליה האחוריות לאחר שמממני הסרט בחרו לבטל את הליהוק של רוב השחקנים החרשים, כדי לחסוך בהוצאות התרגום לשפת סימנים. ההתעקשות שלה הצליחה. ליהוק שחקנים חרשים לגילום דמויות חרשות, הוביל לסרט טוב ואמין יותר, שבסופו של דבר זכה באוסקר הסרט של השנה. אבל אחרי שתשקע ההתרגשות מהזכייה, חשוב שהפתיחות הזו, תוביל גם לשינוי אמיתי בחיים עצמם ולא תישאר על השטיח האדום.