בנזיד הפוליטי האופף את חיינו יש חמץ שכדי לגלות אותו לא נחוצים מאבטחים חדי מבט וסורקים משוכללים / אילוסטרציה: Shutterstock, yosefus
הכותב הוא חוקר ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב
מבנה הממשלה בישראל התערער לאחרונה בשל קביעה של פוליטיקאית כי מבחינתה הכנסת חמץ בפסח לבית חולים, ולו בתיק פרטי, היא "קו אדום" עבור המדינה היהודית שעליה חלמו אבותינו. רב בית החולים איכילוב, מן הצד השני, צוטט כאומר כי מעולם לא חשבו שם לחטט בחפציהם של הנכנסים, וכי אין לכך כל הצדקה הלכתית. ובכן, מי צודק? החלום הפוליטי או המציאות האפרורית של אנשי ההלכה?
הפסוקים בספר שמות משאירים מקום לבלבול. בפסוק אחד כתוב שהחמץ לא ימצא בבית ("בבתיכם" - שמות פרק יב') - מכאן שאין בעיה עם חמץ במדרחוב נגיד או בבית החולים, אך בפסוק אחר כתוב שהחמץ לא יראה בכל המרחב. הביטוי שמציין את המרחב הוא קצת עמום - "בכל גבולך" (שמות פרק יג'). ובכן, מה הם הגבולות שלנו? זו שאלה טובה, שבארץ הטעונה שלנו עומדת כל יום למבחן, ובכל הצורות האפשריות.
חכמי הגמרא וההלכה שניסו לחשוב על המכלול של הפסוקים והמחשבות, היו יכולים להעדיף את המרחב הפרטי (מן "היה יהודי בביתך", אך לא במרחב הציבורי, כמו בצרפת נגיד) ולקבוע שיש לנקות את החמץ רק מהבית ולהניח למרחב הציבורי לחיות את חייו. לחילופין הם היו יכולים להתפעל מתחושת הטהרה של המרחב הנקי שמלווה את המילים "בכל גבולך" ולהפוך את השבוע של החג לפסטיבל טיהור חמץ בנוסח אקולוגי (במקרה כזה היה הדבר הופך כמובן לנחלת המשרד לאיכות הסביבה ועידית סילמן היתה יכולה לפנות אליו ולא לשר הבריאות הסורר).
אבל חכמים, כדרכם, הלכו על משהו אחר. לדעתם שאלת המפתח היא השייכות. לפי הפירוש הרדיקלי שלהם (בבלי פסחים דף ה') משמעות המילים "לא יראה לך" - היא: "אל תראה את החמץ שלך, אבל מותר לך לראות את החמץ של כל אחד אחר". זאת אומרת: החמץ שלי אסור גם כשהוא מחוץ לבית (שאריות הוופלים במגירה שבמשרד, למשל, או הכספת בשווייץ) ואת החמץ שלא שייך לי מותר לי לראות בכל מקום - בכניסה לשער יפו בירושלים (עומדים שם תמיד מוכרי בגטים שנראים נפלא), או בתוך הפה הלועס של השכן במסדרון בית החולים בתל אביב, ובעצם גם בכל מקום אחר. החמץ של ה"אחר", במילים פשוטות, הוא לא ענייני. למעשה חכמים הלכו עוד יותר רחוק, וקבעו שהדבר הזה נכון אפילו כשה"אחר" הזה לועס את הדונאטס שלו בתוך ביתי שלי. גם אז זה שלו, לא שלי. עד כאן ההלכה.
אם להשתמש במחשבה הזו של חכמים כייצוג למצב האנושי, הרי שחכמים מלמדים אותנו כאן משהו יקר עד מאוד. הנטייה הטבעית של האדם היא להתעלם מן האחר ולהתכנס בביתו. או לחילופין להעצים את הצרכים או את התשוקות שלו ולהשליך אותן על הזולת "בחוץ" ללא הבחנה. כך קורה שהרבה מאוד פעמים אנו נוטים לדאוג באופן אינטנסיבי ל"עולם הבא" של הזולת, ו"לעולם הזה" שלנו, במקום לעשות הפוך. הפוליטיקאים לכל סוגיהם נוטים לספסר בעולם התשוקות הזה, שהוא לחם חוקם. בפסח, מלמדים אותנו החכמים, אנחנו מדייקים את גבולות האחריות שלנו (מה שאנחנו קוראים היום "הגבולות שלי"). לא כל מה שקורה, אפילו בתוך ביתי הוא השתקפות "שלי", ואילו חלק ממה שקורה בחוץ הוא בהחלט באחריותי, ועלי להתייחס אליו במלא הרצינות.
לא נכון יהיה, אם כך, לחפש דווקא אחרי החמץ שנמצא בתיק של הזולת. אך בנזיד הפוליטי האופף את חיינו יש חמץ שכדי לגלות אותו לא נחוצים מאבטחים חדי מבט וסורקים משוכללים, שכן החמץ המרכזי הוא כמובן חמץ הלב - הרצון לנפח חזה, לסמל, להכריז, להצהיר, או כפי שזה נקרא היום "לזעוק". כל אלה מנוגדים כידוע לטעמה הפשוט של המצה ולמחשבות שהיא עשויה לעורר. בשבוע הבא נשב לאכול מצה, להקשות ולשאול. כך שיתכן שלמרות הפוליטיקאים הדתיים יש סיכוי שגם באלפיים השנים הבאות העם היהודי ימשיך לאכול מצה, ולא להתחפר בחמץ, להקשות קושיות, ולא להצהיר, לשאול ולא לדעת.