כוחות הביטחון מסיירים בתל אביב לאחר הפיגוע בשבוע שעבר / צילום: Reuters, Corinna Kern
הכותב הוא מומחה לתקשורת באירועי חירום ומרצה בחוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב
בערב יום חמישי שעבר התרחש אירוע תקשורתי חריג בכל קנה מידה. הכיסוי התקשורתי של זירת הפיגוע והמרדף המתמשך של כוחות הביטחון לאיתור המחבל בת"א כללו חריגה ממוסכמות, פעולות לא אתיות, הפרות פרטיות, פגיעה בחשאיות ופגיעה בביטחון המדינה. אני משער שהרוב המוחלט של הצופים חשו ונעו באי נוחות לאור תוכנית הריאליטי-טרור החדשה מבית ערוצי החדשות.
ערוצי החדשות בתגובותיהם עסקו בזריקת האחריות על גורמים חיצוניים - על הצנזור היושב באולפנים שלא עצר אף דיווח על המשטרה שלא מנעה, עצרה או אסרה על הכתבים להיצמד ללוחמים. עוד ביום שישי התכנסה לפגישת חירום מועצת הרשות השנייה כדי ללמוד ולהבין מה קרה, ומה ניתן לעשות בנדון (בעיקר בקרת נזקים).
מאז שנת 2010 ואירועי המשט לעזה מדינת ישראל וגופי התקשורת נאלצים להתמודד עם השימוש במדיה החברתית של ארגוני הטרור והשפעותיו. החל מאותה שנה גם מרבית מארגוני וערוצי התקשורת בישראל החלו לפתוח ולנהל חשבונות ודפים ברשתות החברתיות ולפרסם בהם את הכתבות והחדשות שלהם. ב-2021 פורסם מחקר בארה"ב שהראה כי 71% מהציבור צורך את החדשות דרך הרשתות החברתיות. בישראל, הרוב המוחלט של העיתונאים מנהל חשבון ופעילות בפייסבוק ובטוויטר. למה הפרטים האלה חשובים? כי למעשה אחת הטענות אותה מעלים ערוצי החדשות היא שהם נמצאים בתחרות אל מול הרשתות החברתיות. זו טענה חסרת בסיס כי ערוצי התקשורת משלמים סכומי עתק לרשתות החברתיות, מקבלים את מרבית ההפניות והצפיות שלהם דרכן וחיים איתן בסימביוזה כמעט מושלמת, כי בלעדיהן הם פשוט לא יכולים לפעול.
נקודת מפנה
ביום שני, ה-11/4, התכנסה בכנסת ישיבת חירום משותפת לשתי הוועדות הרלוונטיות, ביטחון פנים וכלכלה, לדיון על הסיקור התקשורתי בשיתוף כלל הגורמים. יו"ר הועדות העלו טענות חמורות והטיחו אמירות קשות בתקשורת, וביניהן ח"כ מירב בן ארי שאמרה שנחצה קו אדום, "ושאישית כיביתי את הטלוויזיה ולא יכולתי לצפות באירוע המזעזע הזה". ח"כ מיכאל ביטון אמר ש"מצאנו תופעה קשה מאוד שלא נראתה כמותה בשידורי הטלוויזיה בעבר, ושאנחנו רוצים לצאת מהיום הזה בהפקת לקחים". הוא המשיך וטען בכעס: "לוחם צה"ל מטהר חדר מדרגות ממחבלים ועל כתפו מצלמה של כתב על הכתף. מה חשב הכתב ?! או, מה חשבה הכתבת כשהיא אומרת "אני מנסה להיכנס בין לוחמי הימ"מ והיס"מ כדי לראות מה קורה?". ח"כ אופיר סופר טען שמדובר על איבוד העשתונות של התקשורת הממסדית בישראל.
בישיבה השתתף גם שר התקשורת יועז הנדל, שאמר דברים דומים לקודמיו, "שכל מי שצפה בשידורים הרגיש חוסר נוחות", ואף טען שכלי התקשורת לא הקשיבו להנחיות המשטרה בשטח. כחלק מהמסקנות והפקת הלקחים שמשרדו מוביל הוא אף אמר אמירה קשה אך נכונה, שלמעשה "היה כאן ליקוי מאורות והפקרות של התקשורת". למרות הכחשות ערוצי החדשות את אחריותם, שר התקשורת הוסיף ואמר שכלי התקשורת הבינו שנחצה קו אדום.
אסון התאומים בשנת 2001 היווה נקודת מפנה בהבנה של השפעת הסיקור התקשורתי המתמשך והחושפני על ציבור הצופים, ומחקרים הראו והוכיחו כי טראומה עוברת דרך מסך הטלוויזיה. מעל לחצי מיליון אמריקאים אובחנו עם PTSD, הפרעת דחק פוסט טראומתית, בדיוק כמו אנשים שהיו בזירה עצמה. הסיקור התקשורתי החודרני והמתמשך, אותה פורנוגרפיה של אסונות, נחווה גם בישראל בערב יום חמישי האחרון. שר התקשורת אף התייחס לכך בדבריו, וטען שכלי התקשורת צריכים לגלות אחריות ו"שהתקשורת משפיעה בדרגה אחת מתחת להשפעה של המחבל שבא להרוג. המשמעות של טרור היא לזרוע בהלה ופחד. ברגע שאתה משדר את זה בשידור ישיר ומעמיס על זה עוד ועוד, ביחד עם המדיה החברתית, אתה מכניס את הציבור למציאות מאוד בעייתית". על דבריו הוסיף פרופ' חגי לוין, יו"ר הסתדרות רופאי בריאות הציבור בישראל, והעלה טענות קשות נגד התקשורת. לדבריו, "שידורי הטלוויזיה המופקרים פגעו בבריאות הנפשית של הציבור הישראלי". לוין אמר שלמעט זכות הציבור לדעת, לתקשורת ישנה גם אחריות שלא להזיק לבריאות הציבור, ושהסיקור שחווינו יצר תחושות חרדה ודיכאון שפוגעות בתפקוד.
מה היא אותה אחריות של התקשורת ושל הכתבים, עליה כולם מדברים? הרי התקשורת היא המתווך שלנו למציאות, ואם המציאות עצמה מורכבת וקשה, זו אינה אשמתם של ערוצי התקשורת.
השופט בדימוס חנן מלצר, יו"ר מועצת העיתונות, שהשתתף בדיוני הועדה טען בדיוק את זה, באומרו ש"ודאי שזו לא אשמת התקשורת. התקשורת שיקפה את מה שקרה במציאות". השופט מלצר דימה את התקשורת למראה שמשקפת את המציאות "אם יש בעיה, אז הפתרון הוא לא לשבור את המראה" והוסיף ש"המציאות לא תשתנה אם נשבור את המראה". מבחינתו, זכות הציבור לדעת מצדיקה את פעולת ערוצי החדשות - והדרך היחידה להתמודד עם מצבים כאלה היא רגולציה עצמית של אמצעי התקשורת על עצמם.
אתיקה חסרה
באתיקה עיתונאית ישנו נושא הנקרא justifiable consequences, כלומר האם בדיעבד ולאור התוצאות ניתן להצדיק את עבודת העיתונאים, הכתבים והאולפנים. כמובן שכולנו יודעים שתוצאות הסיקור הן לא חיוביות, בלשון המעטה, ועדיין אנחנו לא רואים אף ערוץ תקשורת, כתב או עורך המבינים את אחריותם המקצועית ואת הקוד האתי (החסר) של מקצועם, והם עסוקים רק בלזרוק את האחריות על כל גורם אפשרי ובטענות whataboutism. כמו שנאמר באחד מפרקי מראה שחורה "בזכות המהפכה הטכנולוגית, יש לנו את הכוח לזעום ולהאשים, להוציא מרה ללא תוצאות".
ז'ק קוקטו, המשורר והמחזאי, אמר ש"מראות צריכות לחשוב יותר לפני שהן משקפות". אתיקה היא אכן דבר מורכב, אבל היא מתקיימת רק כאשר ישנה חשיבה והתנהגות אתית. לצערי, ערוצי החדשות לא הראו לנו אף אחד מהשניים עד כה.