מחירי הדיור מתייקרים בכל המדינות המערביות שבהן התרחשה הרחבה מוניטרית / צילום: Shutterstock
הכותב הוא ממונה על התקציבים לשעבר חבר בקבינט המומחים של שר האוצר
כשכמות המידע הרלוונטית היא עצומה, חלק ניכר של הציבור מתקשה לקלוט ולהכיל את המידע שמציף אותו. חוקר המידע האמריקאי-ישראלי דרור פולג טוען שכמות המידע האינסופית מונעת מאנשים לקבל החלטות רציונליות לגבי עצמם. מצב של TMI (Too Much Information) מנוצל ע"י "סוכני תודעה" שהרשתות החברתיות כאילו נוצרו במיוחד עבורם - והם מפיצים ביעילות גבוהה את "האמיתות" שלהם. ערוצי התקשורת הקונבנציונליים לא מפגרים אחר הטרנד והסגנון של הרשתות החברתיות והם משתלבים היטב בתרבות ההפצה הצעקנית-היסטרית של מסרים שנראים להם נכונים וראויים.
הבעיה היא שלעתים קרובות מאוד המסרים האלה אינם נכונים, לעתים בגלל חוסר הבנה ולעתים בגלל כוונה לשתול מסרים שקריים במתכוון.
ניקח למשל את אחד הנושאים היותר אקטואליים בשיח הישראלי העכשווי. מחירי הדיור המאמירים. עיתון מכובד כינה לאחרונה את התייקרות מחירי הדיור כ"כישלון הכלכלי הגדול ביותר של הממשלה" ואחד מערוצי הטלוויזיה שאל בפאתוס מריר "עד מתי הממשלה תאפשר את הטירוף המשתולל?"
תופעה עולמית
האמת הפשוטה היא שמחירי הדיור מתייקרים בכל המדינות המערביות שבהן התרחשה הרחבה מוניטרית (הזרמת כסף למשק ע"י הבנק המרכזי) על פני העשור וחצי האחרון, תוך הורדת הריבית כמעט לאפס. את המדיניות הזו הובילה ארה"ב בניסיון להיחלץ מהמשבר הכלכלי של 2008. המדיניות האנטי מחזורית של הפדרל רזרב הצליחה לאושש את הכלכלה, חידשה את הצמיחה, הגדילה את התעסוקה ואת ההשקעות, אך במקביל גדל אי השוויון וגדל מאוד ערך הנכסים הריאליים כולל ערך המניות בשוקי ההון. רק לאחרונה, באיחור לא מבוטל ולאחר שמדיניות 2008 השיגה את מטרותיה, הוחלט בארה"ב להעלות את שער הריבית ולצמצם את המדיניות המוניטרית.
אין כוונה לטעון שממשלות ישראל לדורותיהן נקטו מדיניות דיור נכונה וראויה. נהפוך הוא, במהלך השנים נעשו יותר טעויות מאשר מהלכים נכונים: החל בשנות השמונים, עת החליטה הממשלה לבטל את הפעילות של פרוגרמת משרד השיכון לזכאים, דרך קיצוצים בלתי סבירים בהתחלות בנייה, דרך התנהגות מונופוליסטית חזירית של מינהל מקרקעי ישראל, דרך ההצעה האבסורדית לסייע לזוגות צעירים באמצעות פטור ממע"מ ועוד.
ניתוח פשוט של סוגיית הדיור מראה שמחירי הדיור עולים, מעבר לתופעה האוניברסלית של התנפחות ערך הנכסים, גם בגלל קיומו בישראל של ביקוש ספקולטיבי חזק. ביקוש זה מתקיים מעבר לביקוש הדמוגרפי הטבעי (של זוגות צעירים, זוגות גרושים, עולים ותושבים חוזרים) במטרה לשמש מכשיר השקעה פיננסי. מקלטי המס שהמדינה מאפשרת למשקיעי הדיור, מדרבנים עוד יותר את המשקיעים הספקולטיביים שמשקיעים בדירות ללא כוונה לגור בהן.
מצעד דגלים
הדרישה מהממשלה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת "להפסיק את הטירוף המשתולל" נראית כמו "מצעד הדגלים" שנועד להבעיר את השטח. אין מקום לדרוש מהממשלה שתעצור את עליית המחירים, זה מעבר לכוחה וליכולותיה.
אז מה בכל זאת הממשלה צריכה לעשות?
עליה לנקוט בצעדים שיצמצמו את הביקוש הספקולטיבי לדיור באמצעים שונים ובתחומים שונים. למשל, להנהיג אג"ח ממשלתי חדש שיהיה צמוד למדד מחירי הדיור. הדבר יביא לכך שאנשים ישקיעו בדיור מבלי לרכוש דירה. יתר-על-כן, אנשים שידם אינה משגת לרכוש דירה יוכלו מעתה "לעלות על רכבת ההרים" ברכישת אג"ח דיור בכל סכום שהוא זמין בידם שייתן להם תשואה כאילו קנו דירה. כשהאוצר יחדל להיות רק בצד המרוויח מההתייקרות הדירות ויידרש לשלם הפרשי הצמדה לבעלי האג"ח בגובה התייקרות הדיור - הוא יהיה "בשל יותר" לתמיכה בצעדים להקטנת הביקוש הספקולטיבי. הקטנת הביקוש הספקולטיבי תושג גם ע"י ביטול עיוותי מיסוי שמריצים כיום את המשקיעים לצוד דירות בכל מחיר. תיקון עיוותים ב"חוק הריטים" יאפשר לקרנות ריט הכלליות להשקיע בנדל"ן ללא מגבלות, וכך לנגוס בביקוש הספקולטיבי וגם ליצור דירות להשכרה לטווח ארוך.
הסכנה בהתלהמות של גורמים בתקשורת ובפוליטיקה בנושא מחירי הדיור היא שהדברים המופרכים עשויים לשכנע ולהביא את הממשלה לידי החלטות בלתי אחראיות. אם "הארץ" פירסם מאמר מערכת הזוי על הנושא ומנכ"ל משרד ראש הממשלה הצהיר שהממשלה מגויסת לנושא ותפקידה לעשות הכל כדי "להגדיל את היצע הדירות" - אזי נראה שבינתיים הדמגוגיה מנצחת את האמת.