המשבר הפוליטי מסמל את משבר האמון החמור העובר על מדינת ישראל

אנחנו כבר לא מאמינים לנבחרים שלנו, לא יכולים לסמוך על הבטחות שלהם ולא מאמינים בטוהר המידות והשיקולים שלהם • משבר האמון הוא לא רק בפוליטיקה אלא גם בתקשורת ואפילו במערכות המשפט והבריאות • קל יותר להאמין בקונספירציות מאשר במוסדות הדמוקרטיים שלנו

עידית סילמן / צילום: נועם מושקוביץ
עידית סילמן / צילום: נועם מושקוביץ

הכותבים הם מחברי הספר "משבר אמון - השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה". לביא דינור היא דיקנית בית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, וקרניאל הוא משפטן ומרצה בכיר באוניברסיטת רייכמן

האם אתם מאמינים לח"כ עידית סילמן? לא משנה מה אתם חושבים על הצעד שלה, אם אתם בעד ממשלת השינוי והקואליציה שהיא ניהלה עד לאחרונה, או שאתם בעד האופוזיציה. התשובה היא שלא. אתם לא מאמינים. בכל מקרה אתם כנראה חושבים שהיא גנבה את הקול שלכם, או כאשר הצטרפה לקואליציה, או כאשר נטשה אותה לפתע. בכל מקרה אתם לא קונים את הסיפור שהיא מספרת על החמץ בבית חולים, תהיה דעתכם אשר תהיה בסוגיה. האמת היא שאיבדנו אמון לחלוטין בנציגים שלנו. נשאר רק משחק של כוח, כבוד, הבטחות, איומים, הכפשות.

לא במקרה הופיעה סילמן בארץ נהדרת בדמותה של אתי כרייף. כן, אותה שופטת מודחת שלימדה אותנו ש"לא שוחד ולא מוחד", ומי אתם שתעשו לי נו, נו, נו? או במילים אחרות, אני אעשה מה שטוב לי, ולא אכפת לי מה אתם חושבים.

איבדנו אמון בשופטים שלנו, בפרקליטות, במשטרה, ובנציגים בכנסת, כי אנו רואים שהם פועלים אך ורק על פי האינטרס האישי שלהם, לא סופרים אותנו, ומוכנים לתת או למכור הכל בשביל התפקיד הנחשק, יהיה זה כיסא בבית משפט, או בממשלה.

לא סופרים אותנו

ובצדק הם לא סופרים אותנו, שהרי אנחנו כבר לא מצפים מהם לנורמות אחרות, אנחנו מריעים להם כאשר הם משרתים את האינטרס שלנו, ומפרקים את ה"קואליציה הרעה הזאת", או טוענים שהיא בוגדת, נוכלת וגנבת, כאשר היא נוטשת את המפלגה שלה, ואת מי שהכניס אותה לכנסת, כלומר בנט, שהוא בעצמו לדעת רבים נוכל לא פחות ממנה. אנו כבר לא מצפים מהם לאמון, קיום הבטחות, אתיקה יושר והגינות בסיסיים.

שימו לב לתופעה המדהימה הזאת, כמעט חצי מדינה סבורה שראש הממשלה שלה, נפתלי בנט, הוא נוכל, חלק גדול אחר חושב כך בדיוק על ראש האופוזיציה, ביבי נתניהו, וכל מי שתומך בו. מה זה אומר עלינו? שאנו ממשיכים לבחור בנוכלים לכנסת, לממשלה, לבית המשפט, ומעריצים את אתי כרייף ואת נוכל הטינדר? השאלה היא כבר לא האם הם נוכלים או שקרנים, אלא האם הם ה"נוכלים" שלנו, או של הצד השני.

ולא, לא מדובר על הפער בדעות, בערכים, בהשקפת עולם. הבדלים כאלה הם נשמת אפה של הדמוקרטיה והם רצויים וטובים. הפעם אנו לא חושבים שהאחר הוא טועה, אלא שהוא שקרן, נוכל, או מעורער בנפשו.

התופעה של משבר האמון היא זאת שגורמת לנו לפקפק גם בשרון אלרואי פרייס, אולי היא בעצם עובדת אצל חברת פייזר? וגם ביועץ המשפטי לממשלה, שאולי תפר תיק כדי להתמנות לבית המשפט העליון? הגבול בין מציאות לבין תיאוריות קונספירציה מעולם לא היה דק יותר.

תפיסת המציאות

בתוך משבר האמון שאנו חווים, אנחנו כבר לא יודעים ולא שותפים לתפיסת המציאות. כמעט כל אמירה וכל דיווח נתפס כפוטנציאל ל"פייק ניוז". מה שנראה לך כעובדה, נראה לי כדעה מופרכת, ולהפך. הכל שנוי במחלוקת, גם העובדות בנוגע לעבר. האם היו פה פיגועים גם בתקופת נתניהו? לא נתפלא אם באמת חלק מהציבור חושב שמי שהתקיף את עידית סילמן בתחנת הדלק במודיעין, היה אמנון אברמוביץ.

המשבר הפוליטי שהביא לארבע מערכות בחירות, מתגלגל קדימה, ויביא כנראה גם למערכת בחירות חמישית בקרוב, אבל המשבר הזה הוא רק קצהו של משבר האמון בחברה, בדמוקרטיה, בתקשורת, במשפט ובפוליטיקאים, ואותו גם בחירות כל חצי שנה לא יכולות לרפא.

ריפוי של משבר האמון דורש מאמץ ותרגול. ה"אמון" הוא כמו שריר, שצריך לאמן, לחזק, ולתפעל, אחרת הוא מתנוון. הגישה של "כך עושים כולם" ו"אני לא מאמין לאף אחד", הופכת את כולנו לחלשים יותר, מתפוררים. עלינו לדרוש שקיפות ואמירת אמת, לעמוד על נורמות של אמון, ושל מחויבות של נבחרים, אנשי ציבור, וגם אנשי תקשורת ומשפט, לתפקיד שלהם, מעל ומעבר לכל אינטרס או דעה אישית. לחזק מנגנונים של אתיקה, ולהפסיק לסלוח לנוכלים "שלנו". אם הם נוכלים, מפרים אמון ודוברי שקר, בסוף גם אנחנו, כולנו, נהיה הקורבנות.