מנחם יעקובוביץ', מנכ''ל winwork / צילום: איל יצהר
אישי: בן 69, נשוי ואב לשניים, מתגורר בראשון לציון
מקצועי: מנכ"ל WINWORK, מרכז הכשרה ליזמות של אנשים עם מוגבלויות
ילדות ומשפחה: "נולדתי ברמלה ובגיל שנתיים חליתי בפוליו. הספקתי עוד ללמוד ללכת בגיל מוקדם מאוד, אבל המחלה עצרה אותי. ההורים שלי קיבלו קשה את המחלה, הם חיפשו כל דרך לעזור לי ורצו לשמור עליי במעין חממה".
בית הספר: "בגלל הטיפולים עברנו לתל אביב ולמדתי בבית ספר יסודי מיוחד לאנשים עם מוגבלויות ביפו. הייתי תלמיד גרוע ואמא שלי הייתה צריכה להתחנן לבתי ספר תיכוניים שיקבלו אותי. בסוף קיבלו אותי לתיכון רגיל, המקצועי ביפו, שם מצאתי את עצמי בכיתה עם 40 בנות. השקעתי בלימודים, השתפרתי מאוד והשגתי מקצוע: שרטט מכונות".
צבא: "עם סיום הלימודים רציתי להתנדב לצה"ל, אבל הם לא רצו. התעקשתי, הצעתי את עצמי כשרטט מכונות וזומנתי לפגישה בצריפין. סגן האלוף שם לא ידע שאני בכיסא גלגלים, רק העיף בי מבט ואמר: 'אני לא יודע אם אפשר לסמוך עליך בנושאים מסווגים, לא אוכל לקבל אותך'. בכך עפה מהחלון כל רוח ההתנדבות שלי".
אפליה: "לקח שנה עד שמצאתי עבודה כשרטט מכונות בטלרד, שפועלת בתחום תשתיות התקשורת. במהלך השנים האלה סבלתי בחיי האישיים מהיחס לבעלי מוגבלויות. לדוגמה, כשישבתי לקפה עם ידיד, המלצרית שאלה אותו 'מה הוא רוצה? מה להביא לו?'. או כשיצאתי לדייט עם בחורה ללא מגבלה, רציתי להיות ג'נטלמן וללוות, אבל אז יצא אביה, נתן לה סטירה וצעק: 'איך את מעזה לצאת עם נכה, מה חסר לך?'. קיוויתי שהאדמה תיפתח ואני איעלם. באותו רגע חשבתי שאולי ישראל היא לא המקום בשבילי".
התחלה חדשה: "מנהל המועדון שבו יריתי בחץ וקשת ראה שאני נסער מהמקרה עם הבחורה, וסידר לי מלגה במרכז אוניברסיטאי מיוחד לבעלי מוגבלויות בגרמניה. היו לי שלושה חודשים ללמוד גרמנית ולספר זאת להוריי, ניצולי שואה. הם הבהירו שלא יבואו לבקר או אפילו לחלץ אותי בשום מקרה. רגע לפני ההמראה חטפתי התקף חרדה והתחלתי לצעוק שאני רוצה לרדת, אבל אף דיילת לא הבינה עברית והמטוס המריא".
גרמניה: "למדתי בגרמניה שלוש שנים הנדסת אלקטרוניקה. חינכו אותנו שם למצוינות, להיות יותר טובים ממהנדסים ממכללות אחרות, והיו לנו מרצים פנטסטיים. התחברתי די מהר לקהילה היהודית והם בחרו בי להיות יו"ר ועד הסטודנטים בעיירה באדן באדן. ישראלים שלבטח הייתי שקוף להם בארץ, פתאום היו זקוקים לעזרתי במציאת דירה ואוכל כשר".
נחיתה: "בגרמניה קיבלתי הצעות עבודה מענקיות גרמניות כמו סימנס. למרות זאת, החלטתי לחזור לישראל, אבל לא מצאתי עבודה. הצעתי את עצמי לחיל האוויר, שהיו רגע לפני מעבר לשימוש בסימולטורים, התחום שבו התמחיתי. הם ענו לי: 'המחלקה בקומה שנייה ואנחנו לא יכולים להוריד אותה'. בסוף קיבלו אותי שוב לטלרד - אבל כטכנאי, לא כמהנדס. הסכמתי, כי הייתי צריך כסף לשכר דירה".
יציבות: "שלושה חודשים אחרי שחזרתי לטלרד קודמתי לטפל בהנדסה, שיווק בארץ ובחו"ל ופרויקטים. עבדתי שם 20 שנה. במקביל, התנדבתי במטה המאבק למען הנכים וניסיתי לקדם את הנושא בכנסת".
יזמות: "אחרי טלרד ייסדתי חברת הייטק שהקימה פורטלים ורטיקליים. אחר כך הקמתי חברה שעסקה בפיתוח פלטפורמות לסביבת האינטרנט; וחברה נוספת שעסקה בלמידה מרחוק".
Winwork: "בפעילות למען הנכים, הבנתי שדוחפים את בעלי המוגבלויות להיות שכירים. לפי סקר בישראל 70% סבורים שאנשים עם מגבלה לא יכולים לנהל עסק. ב־2019 הקמנו, שלושה אנשים עם מגבלה, מרכז הכשרה ליזמות. הצלחנו לשכנע את אגף השיקום בביטוח לאומי לממן, ובנינו הכשרה בת ארבעה חודשים למצוינות ביזמות, פיננסים, ניהול וסטוריטלינג. החודש הראשון מוקדש לשיפור היכולות המנטליות, כי אנשים שקיבלו מאה פעמים לא - הביטחון העצמי שלהם ברצפה. המהפכה הזו תגרום לכולנו לצרוך שירותים ומוצרים מאנשים עם מגבלה".
בוגרים: "עד כה למדו אצלנו 130 אנשים, 80% מתוכם הקימו עסק. יש בוגרת עם מחלה בעמוד השדרה שהצליחה להקים עסק מצליח לקרמיקה שהיא יוצרת. בוגרת נוספת, לקוית שמיעה, הקימה עסק מצליח להדרכת סיורים קולינריים. אנשים מבינים שזו הזדמנות להיות אדונים לעצמנו במקום לעבוד במפעל במשכורת נמוכה".
בית: "העוגן שלי. רעייתי אילנה היא דיילת יופי בסופר פארם, ואנחנו נשואים למעלה משני עשורים. יחד גידלנו את שני הילדים - רותי (38) וניר (35). הם אלה שמניעים אותי ליצור וליזום בלי הפסקה".
טיפ ניהולי: "כל מנהל זקוק לכמה דקות בשביל עצמו במהלך היום, אבל הנטייה שלנו היא לשכוח את זה. אני לוקח את הזמן עם האספרסו, נרגע ונהנה מאנרגיה ומיקוד לאורך כל היום".