גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ראש הממשלה, נפתלי בנט, בפתח ישיבת הממשלה / צילום: חיים צח-לע''מ

הכותב הוא ראש מחלקת משפט בינלאומי בפורום קהלת ומרצה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון

ממשלת ישראל הכריזה על כוונתה להצטרף לאמנת איסטנבול למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים. רבות כבר נכתב על הבעייתיות בסעיפי האמנה העוסקים בנושאי הגירה ובקשת מקלט, אולם מעבר לכך האמנה כוללת הוראות נוספות אשר השפעתן על תחומים שונים בחיי החברה הישראלית הינה בעייתית.

● הזדמנות חד-פעמית: לחתום על האמנה ולהגן על נפגעות אלימות מינית

אלימות כלפי נשים על כל צורותיה מהווה בעיה חמורה שדורשת מענה מצד כל מדינה מוסרית, אבל רבות מהוראות האמנה לא מתייחסות אליה אלא לנושאים חברתיים כלליים שאינם קשורים לאלימות כלפי נשים. הצטרפות לאמנה ואימוצה לא יעניקו לישראל כלים נוספים למיגור אלימות כלפי נשים, עניין שממילא יש להסדיר בחקיקה, ענישה ואכיפה מחמירים. בדיוק להפך, לא די שאין באמנה זו תועלת למדינת ישראל אלא שאמנה זו יוצרת מגוון רחב של סכנות, החל מאקטיביזם שיפוטי וכלה בביקורת עוינת מצד ועדות וגופים חיצוניים.

ראשית, אין בנמצא כלים להתמודדות עם אלימות כלפי נשים שלא ניתן לנקוט בהם באופן ישיר במסגרת חקיקה פנים מדינתית. על אקטיביסטים בתחום ההגנה על נשים מפני אלימות לקדם בכנסת ענישה קשה יותר על עבירות מסוג זה ולפעול למיגור בעיות משיקות כגון פוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית.

שנית, ההצטרפות לאמנה נעדרת יתרונות במישור הבינלאומי ויכולה רק להזיק. יש טענה שהצטרפותה של ישראל לאמנה עשויה לעזור לחיזוק מעמדה במישור הבינלאומי. לא רק שזה לא נכון, אלא שהדבר ייצור מכשיר לדמוניזציה תמידית של מדינת ישראל. לעתים קרובות קיים לחץ להצטרף לאמנות גלובליות של האו"ם בנושאי זכויות אדם - כמעט כל המדינות מצטרפות אליהן. אמנת איסטנבול היא אמנה של מועצת אירופה והיעדרות של ישראל אינה דבר חריג. לא במקרה ארה"ב וקנדה, למשל, לא הצטרפו אליה.

גרוע מכך, האמנה יוצרת מנגנון ניטור ופיקוח לאמנה ובהתבסס על ניסיונה של ישראל עם גופים בינלאומיים דומים, יומטרו על ועדת הביקורת תלונות אנטי-ישראליות במסווה של תלונות שמטרתן להגן על זכויות נשים. בדומה לארגוני "זכויות אדם" אחרים, הועדה צפויה לפרסם דוחות המגנים את האופן שבו ישראל מתייחסת לפלסטינים, תוך שימור מסורת דתית "מוטה מגדרית".

לא מדובר בחשש היפותטי. בימים אלה האו"ם מעסיק "מומחים" לאלימות כלפי נשים אשר תפקידם לחבר דוחות על המצב במדינות שונות. דוחותיהם על ישראל הינם בגדר גינוי מתמשך של מדיניות ישראל בשטחים.

על זה צריך להוסיף שישראל מתמודדת עם מצב ייחודי בכל הנוגע לסמכויות הנרחבות שבית המשפט העליון נטל לעצמו. במדינות אחרות, הצטרפות לאמנה אינה מעניקה בסיס לביקורת שיפוטית של סוגיות חברתיות הקשורות לאמנה אך בישראל ברור שכך יקרה.

אמנת ישראל חריגה בכך שהיא חוסמת את האפשרות שלא להחיל את ההוראות הבעייתיות או לאמץ רק את אותן ההוראות הנוגעות לאלימות כלפי נשים. זהו מצב של הכול או לא כלום. הצהרות פרשניות מצד ישראל בקשר להוראות בעייתיות מסוימות משוללות כל תוקף משפטי על פי סעיף 78 של האמנה ומהוות הפרה של האמנה. העובדה שישראל, לפי אלו שמקדמים את האמנה, צריכה להפר אותה על מנת להצטרף היא עוד סימן מובהק לבעייתיות של אמנת איסטנבול. לכל הפחות ראוי לנקוט במשנה זהירות ולחכות לחתימה של דמוקרטיות לא פחות מתקדמות כמו ארה"ב וקנדה. כשהן ירגישו בטוחות מספיק לחתום על האמנה, יהיה היגיון רב יותר מצדנו לחתום גם כן.