שרון פרז, בעלי קפה יודפת / צילום: אלכס הובר
קפה יודפת הוקם כהגשמת חלום פרטי והתפתחות מקצועית של שרון פרז. שרון ביקשה לפתוח את המקום בו תרצה לשבת ולהנות, מקום יפה ומיוחד במרפסת המשקיפה על נוף גלילי, עם אוכל משובח ובריא. מקום שכיף להיכנס אליו ומרגישים בו בבית, כמו קפה שכונתי. עם השנים הקפה גדל והפך למסעדה הפתוחה 7 ימים בשבוע. "באמצע השבוע אנחנו מגישים גם ארוחות ערב והמקום הפך להיות מקום מרכזי בתיירות במשגב", מספרת שרון. בית הקפה יושב בבואכה יודפת, מרכז מסחרי ייחודי בכניסה למושב יודפת ובסמוך ליער הקופים.
"הייתי טבחית במסעדות של אחרים, ותמיד הרגשתי שיש דברים שהייתי עושה אחרת", משתפת שרון. "בשלב מסוים החל לנבוט החלום, במקביל לפתיחת המרכז המסחרי של יודפת, ושם ראיתי פוטנציאל להגשים אותו. הפתיחה היתה ב-2015. השנה נחגוג 7 שנים".
"הבנקים לא אוהבים מסעדות"
"כשפתחנו החוקים היו עמומים, סודיים". מספרת שרון. "עד היום קשה לדעת מה מצפים ממך במשרד הבריאות למשל. צריך לפתוח את העסק, ורק אחרי שהוא פועל לשנות לפי הדרישות. מצד רישוי עסקים של משגב הרגשתי שהם מאוד תומכים, מאוד רוצים שתפתח מסעדה ומאוד עזרו לי. מצד הרשויות השונות היה סיוט ועדיין סיוט. כיבוי אש זה גוף שחייבים אישור אך קשה להשיג. במשרד הבריאות משנים את הדרישות לפי המפקח המחזיק בתפקיד באותו רגע, כמובן שיש נגישות, אישורי משטרה, איכות סביבה, גז וכל אחד זה מרשות אחרת. צריך לרדוף אחרי כולם, זה לא במשרד אחד. וכמובן, שכל שנה יש ביקורי פתע שגוררים אחריהם שינויים באלפי שקלים על כל גחמה. בנוסף, החוקים במשך השנים רק החמירו ונוספו עוד מגבלות וקשיים: חוק האשראי, חוק הטיפים, חוק הפנסיה החדשה, וכמובן המיסים".
לדבריה, "מהרגע הראשון שפתחת עסק. חשוב לבוא עם אורך רוח, ונשימה גדולה, ולקוות שזה ישתנה עם השנים לטובה. סך הכל, זה החלק הכי פחות כיף בעסק".
"הבנקים לא אוהבים מסעדות", מספרת שרון. "זה עסק מסוכן והאשראי נמוך מאוד ומוגבל. אבל עם השנים בנינו אמון מול הבנק, עמדנו בהתחייבויות, וכאשר שיפצתי את הקונדיטוריה 3 חודשים לפני פרוץ הקורונה, הבנק נתן לי הלוואה גדולה מאוד. כמובן שכאשר הקורונה פרצה לא יכולתי לעמוד בתשלומים, אז הבנק בא לקראתי והקפיא את ההלוואה עד שנפתח מחדש. זה מה שהציל את העסק מסגירה. דווקא בתקופה הכי קשה, הבנק היה נהדר ושמחתי שלא לקחתי הלוואה מגוף אחר. מבחינתי הבנק הוא כמו שותף".
"יש פה אווירה של כפר קטן בגליל"
"אנחנו יושבים בגליל התחתון, שמאוד פסטורלי אך מקשה על ההגעה לכאן", היא אומרת. "אי אפשר לעבור בשכונה ולהיכנס. כל מי שמגיע אלינו הגיע ברכב במיוחד, אין תחבורה ציבורית טובה. דבר נוסף, לנו אין תיירי חוץ, ולא עובדים זרים. אנחנו שונים ממסעדות בת"א וירושלים. קשה למצוא עובדים, כי לצעירים אין מה לחפש במשגב והם עוזבים לערים הגדולות. הם חוזרים רק כאשר רוצים להקים משפחה, ואז כבר יש להם מקצוע 'של גדולים' והם לא רוצים למלצר. לא כל הספקים מגיעים אלינו כי אנחנו רחוקים ומי שמגיע זה פעם בשבוע. יש גם יתרונות גדולים לזה: אין לנו ספקי קינוחים. אנחנו מייצרים הכל בעצמנו. אנחנו מקום מאוד משפחתי ומכירים המון מלקוחותינו הקבועים. עובדים יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים מכל הסביבה ואנחנו ממש קרובים, נוצרות חברויות חזקות בקפה ויש פה אווירה של כפר קטן בגליל. זה מיוחד מאוד".
"הרווחים ממסעדות אינם גדולים ויש עונתיות גדולה", משתפת שרון. "בתקופות הקיץ והחגים אנחנו עובדים בטירוף ללא הפסקה, זה כמו מפעל מתקתק, אבל זה מחזיק אותנו בתקופות חלשות יותר. בשנים האחרונות, אנחנו עובדים טוב. אין לנו גב של רשת, אנחנו עומדים בפני עצמנו, ומרוויחים מספיק בשביל לפרנס 50 עובדים. מצד שני, אם לא היו פה כל שנתיים מבצעי שומר חומות/מתיחות בצפון/קורונה אז יכולנו להרוויח הרבה יותר. מסעדה בסדר גודל כמו שלנו מכניסה בחודש כמה מאות אלפי שקלים, ורוב הכסף יוצא חזרה על משכורות, ספקים, שכירות ותשלומים שונים. הרווח אינו גדול אך הוא מאוד מספק ומשמח".
"הבנתי שאם לא יהיה פה מלון, אנשים לא יישארו", היא מספרת לסיכום. "אני כרגע מחפשת מקום לבנות מלון קטן באזור, שיתן מענה לתיירות ויביא לכאן אנשים מכל הארץ. לומדת בינתיים תואר שני בניהול מלונאות ותיירות באוניברסיטת בן גוריון שבנגב".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il