מנכ''ל משרד האוצר, רם בלינקוב / צילום: תמר מצפי
נקודת אור אחת מעודדת את אנשי משרד האוצר בתקופה האחרונה. ביום חמישי האחרון פורסמו נתוני הכנסות המדינה והוצאותיה לחודש מאי וכמדי חודש מתחילת השנה, נמדד עודף תקציבי ולא גירעון. מאז 2007 לא נרשם רצף חיובי כזה של חמישה חודשים במאזן של המדינה.
לצד החגיגות נשמעה הטענה "אם יש כל כך הרבה כסף, למה הממשלה לא מוציאה אותו בחזרה על הציבור?" ויש לכך לא מעט סיבות. מהכללים התקציביים ועד לתחזיות הכלכליות לתקופה הקרובה.
ראשית, במקרה בו הכנסות המדינה עולות על התחזיות המוקדמות, מותר לממשלה להשתמש בעודפים רק בצד ההכנסות. למשל, במצב כזה ניתן להוריד מסים, ובכך להוריד את הכנסות המדינה אל הרמה שתוכננה בתחזיות. שר האוצר, אביגדור ליברמן, עשה זאת בחודשים האחרונים כשהפחית את מס ההכנסה לחלק מההורים והוזיל את הבלו על הדלק.
לעומת זאת, תוכניות שתכליתן הוצאת כספים שאינה במסגרת התקציב, מתאפשרות רק בשל התפתחויות בצד ההוצאה. כלומר, רק אם הממשלה לא ביצעה תוכנית, תיתכן אפשרות להסטת הכספים להוצאות אחרות. אבל גם כאן, לא מדובר בעדיפות העליונה של משרד האוצר. כברירת מחדל, עודפים הולכים לכיסוי הגירעון. גם אם הגירעון הוא אפס, החוב של המדינה, כלומר סך הגרעונות והתחייבויות המדינה משנים קודמות, עומד על כטריליון שקל. יחס החוב-תוצר הציבורי של ישראל אומנם הצטמק ב־2021 לרמה של 68.8%. אבל אנחנו עדיין רחוקים מהנתונים של לפני הקורונה. בחברה עסקית לא היו ממהרים לפתוח שמפניות רק בגלל שבמשך שנה לא הרוויחו כסף אבל גם לא הפסידו.
נכון, בהשוואה בינלאומית המגמות בישראל חיוביות יותר מאשר במדינות אחרות. אבל במשרד האוצר יש קונצנזוס לפיו צמיחה חדה כפי שנראתה בשנה שעברה, לא תחזור על עצמה השנה. העלאות הריבית שנועדו בין היתר למתן את הצריכה במשק יביאו להפחתת הכנסות המדינה ממסים ולא בטוח שזה הזמן להתחיל לפזר כספים. בפרט כשחלק מהתוכניות שהבטיחה הממשלה, כמו פיצוי העסקים שנפגעו בגל האומיקרון, עדיין לא יצאו לפועל בשל הקשיים הפוליטיים. לפעמים, הנתונים היפים שמציגים חיסכון בהוצאות המדינה, משקפים גם כישלון בביצוע יעדים.