יפה בן דויד, מזכ''לית הסתדרות המורים / צילום: איל יצהר
הכותב הוא מורה, יזם חברתי ומייסד קבוצת מורים מובילים שינוי
אין ספק שקיימת מצוקה קשה. שכר המורים המתחילים, כלומר עד 20 שנות ותק, נמוך מאוד, מורים איכותיים עוזבים את מערכת החינוך בשנותיהם הראשונות ומנהלים כובלים על המחסור החמור במורים. מבנה שבוע העבודה של המורים נוקשה, הם אינם יכולים לקחת ימי חופשה כפי צרכם, תנאי העבודה בבתי הספר ירודים ואפילו קפה, המורים צריכים לממן לעצמם.
על פניו, אכן, מצוקה קשה.
על פניו, אכן, על הסתדרות המורים להיאבק בכל הכוח על מנת לשפר את המצב הקלוקל שהגענו אליו.
אך לא. האשם העיקרי בהסכם השכר הוא, ובכן, הסכם השכר. על הסכם השכר, חתמה הסתדרות המורים.
יש כאן שני כשלים מרכזיים.
ייצוג כפוי
הכשל הראשון הוא באופן הייצוג ובשל כך, כפיית השביתה.
המורים במדינת ישראל, כמו בשאר העבודה המאורגנת, מיוצגים בעל כורחם, ללא יכולת בחירה, על ידי ארגון לא שקוף שנתלה בשורה של חוקים מיושנים מהתקופה העותמנית. בשל כך, העובדה שהסתדרות המורים כופה שביתה שפוגעת בהורים, בתלמידים ובמערכת החינוך מהווה עוול נורא ופוגעת במעמד המורים. כפיית שביתה מציבה את המורים כצד במאבק נגד ההורים והתלמידים ולא מאפשרת שיח איכותי ומיטיב. הסתדרות המורים מגדירה את יחסי הכוחות ומציבה את כלי המשחק בצורה של מאבק נצחי בין שתי קבוצות שלכאורה נאבקות אחת בשנייה. בכך, היא מעמידה את המורים, בעל כורחם, במקום שבוא הם נתפסים כתומכים במדיניות של ההסתדרות ובכך שוב, היא, פוגעת במעמדם.
הכשל השני הוא באופן התגמול והנוקשות של הסכמי השכר.
הסכם השכר הנוכחי מנציח תגמול שמושפע העיקר מוותק, התוספות בו ברובן אחוזיות, אין בו ביטוי לאיכות המורה ולשאלת הביקוש והוא אינו מאפשר פיטורי מורים לא מתאימים. המדיניות הזאת, מעודדת בינוניות ומנציחה את הכשל של מערכת החינוך. הדרישות של הסתדרות המורים הן, הפלא ופלא, הישארות המצב הנוכחי על כנו תוך התמקדות אך ורק בשכר והתעלמות משאר הבעיות. הן אלה שנגזרות מאופן התגמול והן אלה שקיימות בנוסף לו. הקריאה של יפה בן דויד, לפני מספר שבועות בהפגנה, להתמקד רק בשכר ולהעלות שכר לכולם (כלומר גם למי ששכרו גבוה ונהנה מפנסיה תקציבית) מעידה על ניתוק מהשטח ומהמציאות המורכב שחווים המורים.
התעלמות מהמצוקות שאינן נובעות מהשכר הנמוך, כלומר מנוקשות חלוקת השעות בבית הספר ותנאי העבודה של המורים, מעידה על מטרות מעוותות ועל מדיניות עקומה.
התעלמות מהמצוקה של ההורים, כלומר מאי ההתאמה של ימי החופשה והסבל שנגרם מאותם מורים שאי אפשר לפטר אותם, מעידה על חוסר אכפתיות ועל אינטרסים קלוקלים.
הפתרון הוא לשחרר את המורים מהטלפיים של הסתדרות המורים ולאפשר גמישות בהעסקת המורים. מה שיאפשר תגמול מיטבי ומתאים למורים.
הפתרון הוא, לשם שינוי, לזהות היכן נמצאת המצוקה הגדולה ביותר ולהשתמש בתקציב בצורה יעילה על מנת לפתור אותה. מה שיאפשר משיכה של מורים למערכת ויצמצם את הנטישה המורים.
לאפשר אוטונומיה
הפתרון הוא לאפשר אוטונומיה למנהלים. מה שיאפשר את שינוי שבוע העבודה של המורים במקרה הצורך ויאפשר שיפור של תנאי העבודה שלהם.
הפתרון הוא לא להמשיך באותה דרך עקומה ולא לנסות לכסות על הכישלון באמצעות כפיית שביתה על המערכת כולה.
שביתה זו פוגעת במורים ובתלמידים ולא משרתת את האינטרסים של המורים ושל מערכת החינוך. משחקי הכוח של הסתדרות המורים גורמים לעיכוב. כל עיכוב, פוגע במורים.
פגיעה במורים, היא פגיעה בתלמידים ובמערכת החינוך כולה. השביתה, היא עוול נורא.