מימין: יוחנן פלסנר, אביגדור ליברמן ויוגי'ן קנדל / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
הכותב הוא כלכלן מקרו, הממונה על התקציבים לשעבר
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת?" שאלה אליס. "תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" השיב החתול. "לא אכפת לי כל-כך לאן" אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" ענה לה החתול.
ציטוט הדיאלוג מ"עליסה בארץ הפלאות" לא נועד לצרכי דיון פילוסופי על משמעות החיים. הוא מתאים לשמש רקע לבחינת אופן ההתנהלות של כלכלת ישראל בכלל ובימים אלה בפרט.
בגיבוש אסטרטגיה מקרו כלכלית, כמו בגיבוש של כל תוכנית מערכתית אחרת, נהוג להשתמש בפרמטרים דומים: הבנת המצב הקיים, הצבת יעדים ריאליים עם לו"ז סביר וסימון המתווה להשגת היעדים לאחר בחינת מספר חלופות.
אילוצים רבים
בחינת מצב המשק הישראלי כיום מראה שהוא שונה מהמצב בו הוא היה נתון בעת המשבר הכלכלי של שנות השמונים. אין כיום חשש שהמשק לא יוכל לממן יבוא של מוצרים חיוניים, כפי שהיה בעבר. רזרבות מט"ח של 200 מיליארד דולר (יותר ממדינות כמו קנדה, ספרד ונורבגיה) מבטיחות יכולת להמשיך ולייבא נפט, חיטה וחומרי גלם, ככל שיידרש. המשק הישראלי פתוח כיום הרבה יותר מבעבר (טוב שהממשלה ממשיכה לפתוח את המשק לייבוא). משום כך, חרף יוקר המחיה הגבוה, חלק גדול מהמוצרים הינם סחירים ויש להם תחליפים ומקורות אספקה אלטרנטיביים. המשק עדיין לא בתעסוקה מלאה ובינתיים אין בו עודפי ביקוש ולחצים אינפלציוניים, למעט הדיור, שהוא מוצר בלתי סחיר (שהרי לא ניתן לייבא דירות). אי-לכך, בניהול זהיר, ניתן יהיה לעבור את הגל הנוכחי מבלי לעורר מריבצו את השד האינפלציוני. ההתייקרויות החיצוניות משפיעות כמובן על הצריכה הפרטית והציבורית, אך הן צפויות לרדת משום שמחירי מוצרים אלה לא נמצאים בשיווי משקל. אם הממשלה תרסן לחצים להעלאת מחירים ובעיקר תשמש דוגמה בריסון מחיריהם של מוצרים ושירותים ציבוריים שבשליטתה (ארנונה, חשמל, דלק וכו') וגם תעמוד מול לחצים להעלאות שכר - המשק הישראלי יוכל לעבור בשלום את גל ההתייקרויות. אם ניגרר להעלאות מחירים, המחירים לא ירדו, גם אם הסיבות שהביאו להתייקרויות יחלפו מן העולם.
ניהול המדיניות כלכלית בישראל נתקל כיום באילוצים רבים. העיקרי שבהם הוא חוסר יציבותה של הממשלה, אך אילוצים נוספים שוררים מזה זמן רב בתכנון ובביצוע של המדיניות הכלכלית. תקציב המדינה, שהוא כלי המדיניות העיקרי, נשען על חוקים אנכרוניסטיים (חוק התקציב, חוק יסודות התקציב, חוק הגירעון, חוק ההסדרים ועוד) שגורמים להחלטות מוטעות ולעיוותים בהקצאת משאבים. חוקים אלה ממשיכים לקדש את התזרים השוטף של הממשלה ורואים את מגבלת הגירעון כאחד מהיעדים המרכזיים של התקציב. המדיניות הכלכלית של ישראל מתנהלת מזה שנים במונחי "המלחמה הקודמת" שהרי הגנה על גודלו של הגירעון התקציבי כבר איננה "חזות הכל" כפי שהיה כאן לפני שנים רבות. העדפת שיקולי תזרים שוטף על פני השקעות מוצדקות מנקודת ראות המשק, גרמה לכך שתקציב המדינה פסח בעבר על מגזרים ותחומים חשובים כגון תשתיות, איכות סביבה, רווחה, שירותי חינוך ובריאות. בעוד השקעות חשובות לטווח ארוך נדחו, תקציב המדינה נכנע בסכומי עתק לנושאים פוליטיים וסקטוריאליים.
לבחון יעדים מחדש
גם קביעת יעדי המשק צריכה להיבחן מחדש לפני שממשיכים ללעוס את המנטרות המקובלות העוסקות בצמיחה, תעסוקה ותוצר לנפש. צמצום אי השוויון בחברה הישראלית, העלאת רמת השירותים הציבוריים ושיפור מהותי של תשתיות - חייבים לקבל עדיפות לאומית ברורה בתקציב. חוסנו של המשק איננו תלוי רק בתוצר הגולמי לנפש, אלא ברמת השירותים לציבור בתחומי התשתית, רווחה, חינוך, בריאות, תחבורה, תרבות, איכות סביבה ועוד.
בעולם הרחב מנסים למדוד בשנים האחרונות תופעות כמו אושר, פחד ושחיתות לצד המדדים הכלכליים הקונבנציונליים. ברור שנושאים אלה קשים למדידה, אך אין זה שולל את חשיבותם. כאחד שחי בישראל אני מציע להוסיף מדד כלכלי חדש: מדד האלימות או הביריונות הלאומי. מדד זה ידרג מדינות לפי תדירות והיקף של תופעות כמו קטטות המוניות, חיסולים פיזיים כמוצא לסכסוכים עיסקיים, אלימות בכבישים ובתקשורת, גניבת תורים, תקיפות של משרתי ציבור (פיזיות ומילוליות) ועוד כהנה וכהנה.
ובנוסף, כדאי להנהיג מעת לעת בחינה מחדש של יעדי המשק ולשאול בעצתו של איזשהו חתול חכם אם אנחנו הולכים בכיוון הנכון.