נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
התחזיות של בנק ישראל הועלו ביום שני בדרמטיות והן משקפות את המציאות המשתנה במהירות אל מול חוסר הוודאות לגבי הכלכלה העולמית. התחזית לריבית שניתנה באפריל האחרון לעוד שנה קפצה מ-1.5% ל-2.75% בממוצע בארבעת הרבעונים הבאים, ואת התחזית לאינפלציה העלה בנק ישראל בפעם השנייה ברציפות.
באפריל העלה בנק ישראל את תחזית האינפלציה באופן חריג בגובה של 2% - אפשר לייחס זאת להפתעה שנבעה מהפלישה של רוסיה לאוקראינה והזינוק האדיר במחירי הסחורות. אבל ביום שני העלה בנק ישראל את התחזית לאינפלציה בעוד 1%. הזמן הקצר שעבר בין עדכון התחזיות משקף את חוסר היכולת של הבנק המרכזי לספק תחזיות מדויקות כאשר האינפלציה גואה וגורמי הסיכון לכלכלה העולמית מתחזקים.
אז מדוע בנק ישראל בכל זאת העלה את התחזית לריבית בעוד שנה ל-2.75%? כי האינפלציה תהיה כנראה גבוהה יותר מכפי שחשבו. המודל של בנק ישראל לוקח בחשבון שאינפלציה תטפס עוד קצת לפני שתחזור לתחום היעד בשנה הבאה, ויחד עם האינפלציה בפועל, הריבית שנגזרת מכך שנה קדימה גבוהה יותר ומשם נובעת העלאת התחזית לריבית. בכל מקרה, עדכון התחזיות בחדות בזמן כה קצר גוזר כי מעבר למציאות המשתנה במהירות, האינפלציה היא זו ששולטת כעת בבנקים המרכזיים ולא להיפך.
תפקידו של בנק ישראל הוא לשמור על יציבות המחירים במשק ולעת עתה הוא לא מצליח לעשות כך שכן האינפלציה חורגת מתחום היעד ביותר מ-1%. עוד לפני שהאינפלציה הרימה ראש מעבר לתחום היעד, בבנק ישראל החלו לדון בנושא שינוי יעד האינפלציה שבטווח של 1%-3%. ובנק ישראל ממשיך לדון בנושא גם כיום. אלא ששינוי יעד האינפלציה, גם אם הוא מתבקש אחרי 20 שנה, עשוי לגרור תגובה שלילית שכן אי אפשר לשנות את כללי המשחק כאשר התוצאה לא נוחה.
ואולי הבעיה היא לא יעד האינפלציה אלא מדידת האינפלציה שלא נותנת ביטוי למחירי הנכסים, כמו הנדל"ן בשוק המקומי שפעם כן נכנס למדד המחירים. אם לא היו מנטרלים את הגורמים הבעייתיים מהמדד, סביר להניח כי הריבית במשק לא הייתה ברמות נמוכות כמו היום שלא משאירות מספיק מקום להתמודד עם המשבר הבא.