ח''כ מנסור עבאס, יו''ר רע''ם / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
הכותבת היא מרצה להיסטוריה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה
נוכחות מנסור עבאס בטקס קבלת הפנים של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בבית הנשיא, משקפת את עמדת מפלגתו: להנכיח את החברה הערבית בנוף הפוליטי הישראלי, כחלק אינטגרטיבי ולא זר. באופן קבוע, עבאס ורע"מ, מאז שהצטרפו לקואליציה, ציינו בגלוי את רצונם לדלג מעל המוקשים שמשבשים את תוכניותיהם ולעסוק אך ורק בהשגת תקציבים לטובת החברה הערבית. המסר של עבאס היה ישיר ומוצהר והסתכם ב"ללכת עם הזרם במקום נגדו", לנצל הזדמנות הפז של משקל "לשון המאזניים" ולהפוך אותה למציאות מתמשכת במקום לארעית וחולפת.
עבאס שאף לבנות תשתית של יחסים הבנויים על שיקולי רווח הדדי בין החברה הערבית לבין החברה היהודית. אולם, בגישתו זו, טמון הליך העשוי להביא לשינוי קריטי במעמד הערבים בישראל. הליך שמעביר אותם מההגדרה "אזרחים שווים במדינה יהודית ודמוקרטית" אל ההגדרה "מיעוט בעל מעמד מיוחד בתוך מדינת רוב יהודי". מעמד מיוחד זה מסגר את עבאס בתוך משוואת התניה לפיה קבלת זכויותיהם האזרחיות מותנית בכך שהערבים בישראל יתנערו מזהותם הלאומית.
בפועל, באמצעות הרחבת מתווה תוכנית החומש 823 (אושרה ב-2015) למתווה תוכנית החומש 555 (תופעל בין 2026-2022), עבאס הצליח לבנות תדמית שהוא אכן מצליח להביא הישגים לציבור הערבי.
במבט מעמיק ניתן לגלות כי עבאס ומפלגתו אינם אלא אמצעי תיווך המיועדים ליישם את יעדי הממשלה הכלכליים. תוכניות החומש 823 אושרה לאחר שזיהתה הממשלה את משקל החברה הערבית והפוטנציאל הטמון בה בצמיחת הכלכלה של המדינה. בכך, גם אם מנסור עבאס ורע"מ לא היו לשון המאזניים בממשלה, הייתה התוכנית יוצאת אח הפועל והתקציבים היו מוזרמים ממשרדי הממשלה אל חיקה של החברה הערבית.
תוכנית החומש נועדה בעיקר לעצב ולכוון את כוח העבודה בחברה הערבית באופן שיענה וימלא את הצרכים הרצויים לשוק העבודה ולכלכלה. אולם, וזה מרכז הכובד, היא הוטמעה בגישה אינסטרומנטלית חד סטרית, שמדגישה את הגבולות וההפרדה בין החברה היהודית לערבית, את הניתוק ולא החיבור, ויותר מכך: את הכפיפות של המיעוט הערבי לרוב היהודי ולא השותפות אתו.
בתיווכה של רע"מ, הקשר בין ראשי הרשויות הערביות לבין הפיקוח הממשלתי באמצעות הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה, הרשות לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים ועוד - צפוי להתרכז בעיקר בחיזוק החוליות החשובות לקידום הכלכלה הישראלית. בכך, הענקת "הלגיטימציה להתכחשות" או "הלגיטימציה להתעלמות" מהזהות הלאומית, כפי שמציע עבאס, תמורת השגת תקציבים לקידום החברה הערבית, מאיצה את הזרם החד סטרי של הידוק השליטה והריבונות של הרוב מול המיעוט, מקדמת ההפרדה והחציה במקום השתלבות אינטגרטיבית המבוססת על יחסי אזרחות שווה, ולמעשה מבססת הליך הגדרת הערבים כאזרחים "רצויים" המצויים תחת התניה שממקמת אותם במעמד מיוחד משאר האזרחים בישראל.
נשאלת השאלה, האם ימשיך עבאס לקבל תמיכה בקרב הציבור הערבי? התשובה היא כן, והיא קשורה בנסיבות המצויים בהם הערבים ובמיוחד הצעירים בישראל. תנאים אלה קשורים לארבע הזירות: הבינלאומית, הערבית, הפלסטינית, והפנימית ערבית-ישראלית. אפשר למנות חלק מהם כדוגמת: חוסר צמיחת גוש מעצמתי התומך בערבים והעומד כאיום נגדי לארצות הברית התומכת תמיכה מלאה בישראל, התפוררות המרחב הערבי והיחלשותו צבאית וכלכלית וצמיחת ישראל בתוכו כמעצמה צבאית וטכנולוגית מתקדמת ואיתנה, ירידת הבעיה הפלסטינית מהאג'נדה הבין-לאומית, דעיכת המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי ובהתנחלויות והעברתו למאבק בעל אופי אזרחי- הישרדותי במקום לאומי-קיומי, החרפת השיסוע בין חמאס ופתח, חוסר צמיחת הנהגה צעירה מקרב הערבים בישראל, חוסר יכולת ההנהגה הפוליטית הקיימת להציע אפיק לאומי- ואזרחי שמכוון צעדיהם של הערבים ובמיוחד הצעירים בישראל, היחלשות השפעתה של ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל, ועוד.
התנאים הנסיבתיים שמניתי לעיל מערערים על ביטחון הצעירים וציבור הבוחרים הערביים בכלל. בשל כך, בבחירות הקרובות הם ימשיכו להתפצל לשלש קבוצות : הראשונה תעדיף לשבת על הגדר, תחרים את הבחירות ותמתין לצמיחת מסגרת פוליטית חדשה. השנייה, מהווה אותה קבוצה שצמחה בחיק המפלגות המסורתיות ,חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, בל"ד ותע"ל. אלה יישארו נאמנים למפלגה, למרות שצפוי שרבים משורותיהם ינשרו ויצטרפו לקבוצת ההמתנה שיושבים להם הגדר. הקבוצה השלישית מכילה שני פלגים: הפלג האיסלמיסטי שילך בעקבות המתווה שמציע עבאס, והפלג החילוני שיעדיף להצטרף למפלגות יהודיות או ציוניות שמציעות למעשה אותו מתווה של עבאס אך במסגרת פוליטית חילונית כדוגמת מפלגת העבודה, מרצ ועוד, ואלה כבר מגובשים, ומשוכנעים במשוות ההתכחשות ולו הזמנית והשקטה לזהותם הלאומית למען לשרוד ולהתעצם כלכלית, אלה גם ילכו להצביע בבחירות ובחלקם הגדול יצביעו רע"מ.