הבנק המרכזי שמחזיק בידיו את גורלן של מדינות גוש האירו

מדובר בשילוב מוזר של בירוקרטיה, אוליגרכיה ופלוטוקרטיה, שאוהבת לחשוב על עצמה כנוקרטיה (noocracy) - שלטון החכמים. מה שאנחנו זקוקים לו כעת היא מילה חדשה לתיאור שלטון על ידי הבנקים המרכזיים, בגלל שאירופה בדרכה להיות תחת שלטון נגידי הבנק המרכזי של אירופה (ECB).

כבר היו לי חששות מכך שהבנק המרכזי האירופי ישתמש בכוחו כדי להתערב בפוליטיקה. אבל החלטת מועצת נגידי הבנק להעניק לעצמו מה שהנגידה כריסטין לגארד הגדירה כ"ריבונות" להחליט מתי, אם בכלל, לתמוך באג"ח של מדינות בגוש האירו, שנקלעות לצרות הולכת הרבה מעבר למה שבנק מרכזי מודרני עושה באופן נורמלי.

מבחינת המשקיעים המחזיקים באג"ח ממשלתיות של מדינות גוש האירו, המשמעות היא שהם צריכים להבין אפילו יותר טוב את הפוליטיקה הפנימית של כל אחת מהמדינות החברות בגוש. כשמדינות נכנסות לצרות ותשואת האג"ח שלהן מזנקת ביחס לאג"ח הבטוחות של גרמניה, הבנק המרכזי האירופי יכול להפעיל את סמכותו החדשה לרכישת האג"ח כדי להוריד את התשואה, מבלי להמתין לפעולה של הרשויות הפיסקליות של אירופה.

המדינות הקטנות והמרגיזות

מדינות שמצליחות למצוא שותפים בתוך מועצת הנגידים של הבנק האירופי יכולות לקבל סיוע במהירות. פופוליסטים שהולכים בדרך משלהם ולא מתייחסים לעצות האיחוד האירופי לאופן ניהול הכלכלות של מדינותיהם, עלולים לגלות שקשה להם יותר לשכנע את הבנק המרכזי האירופי להתערב במשברים שלהן בשלב מוקדם. אם הן קטנות והן מרגיזות את מנהיגי אירופה - חישבו למשל על יוון או קפריסין - הן בכלל יתקשו לקבל סיוע כלשהו.

אנחנו עדיין לא יודעים איך יפעיל הבנק המרכזי האירופי את הכלי החדש שלו, TPI (transmission protection instrument). אולי תוך כדי השימוש יתברר שהמכשיר הזה מגביל את פריסת האג"ח (SPREAD) מעל האג"ח הגרמניות ברמה מסוימת לגבי כל המדינות באירופה שנמצאות בחוב גדול, ויעשה כך בין אם הממשלה של מדינה זו או אחרת חביבה על הבנק או לא.

כך או כך, אני לא חושב שזו תהיה ההערכה של המשקיעים. מאז שהחל משבר האירו ב־2010, נאלץ הבנק המרכזי האירופי שוב ושוב להיכנס לתפקידים פוליטיים, ונראה שהוא ההתרגל לרעיון הזה.

פעם הבנק התרחק מפוליטיקה

הייתה תקופה שבה הבנק המרכזי האירופי נמנע מכל דבר שהיה לו ריח של פוליטיקה. הבנק קבע מדיניות בלי להתייחס לשאלה איזה מגזרים מרוויחים ממנה ואיזה נפגעים, ובמקום זה הוא התמקד בהשפעה הכלכלית הכוללת. הוא השאיר לרשויות אירופאיות אחרות לכפות את ההחלטות שלו על ממשלות של המדינות שהיו בחוב גדול מדי.

כאשר הבנק הציג לפני עשר שנים תוכנית סיוע, בזמן שנוהל על ידי הנגיד לשעבר מריו דראגי - האיש שזה עתה התפטר מראשות ממשלת איטליה - הוא קודם כל דרש מהמדינות לקבל סיוע מקרן החילוץ האירופית והזמין גם את קרן המטבע הבינלאומית להתערב. בכך הוא צמצם את התפישה שהוא מחזיק בידיו כוח שרירותי.

כל זה כבר לא נכון. בניסיון נואש להכניס חיוניות לכלכלה החל מ־2016, בנקים קיבלו הצעות לכסף בתנאים טובים יותר מקבלתו בחינם, כל עוד הגבירו את מתן ההלוואות לחברות ואנשים שאינם בתחום הפיננסי, לעומת ספקולנטים ורוכשי דירות.

הבנק המרכזי האירופי החל להטות את רכישות האג"ח התאגידיות מחברות פחמניות ויישם מגבלות חמורות יותר על הלוואות לחברות בעלות פליטות גדולות, ובמקום זה בחר לתמוך במדיניות האקלים הנרחבת בשאר אירופה. באף שלב לא בחרו בבנק המרכזי האירופי לתמוך במדיניות אירופאיות אחרות, למשל ההשקעה בתחום הדיגיטל או בניית מערכות תחבורה.

הבנק שלח מכתב סודי לאיטליה

הבנק המרכזי האירופי החל לתפוס תפקיד יותר פוליטי כשהתחיל לעצב מדיניות בשם ממשלות של מדינות באיחוד לפני כמה שנים, כשדראגי וקודמו, ז'אן־קלוד טרישה שלחו מכתב סודי לאיטליה ובו פירטו את הרפורמות שרצו לראות. המכתב הודלף, אבל לפחות אז הם עוד ניסו לשמר את התפישה שכל עניינם הוא המדיניות המוניטרית, והם פועלים במסגרת הכוח שניתן להם על ידי ממשלותיהם בנושאי מדיניות פיסקלית.

 נגיד הבנק האירופי לשעבר, מריו דראגי / צילום: Associated Press, Gregorio Borgia

ה־TPI החדש כולל קריטריונים רבים בהם המדינות יצטרכו לעמוד לפני שיהיו זכאיות לתמיכה באג"ח, אבל אף אחד מהם אינו מחייב. מדינה שנכשלה במבחני האיחוד האירופי על יציבות החוב, או נתונה לסנקציות של המועצה האירופית בגלל גירעון עודף, או שיש לה מדיניות מקרו־כלכלית לא יציבה, עדיין עשויה לעמוד בקריטריונים של הבנק, בגלל שאלה רק הדברים שהבנק לוקח בחשבון.

אם להיות הוגנים כלפי הבנק, אין לו הרבה ברירות. הוא נכנס לתפקיד יותר ויותר פוליטי בגלל שגוש האירו מתוכנן גרוע ולא קיימת בו רשות מרכזית אחת חזקה דיה לאכוף מדיניות כלכלית אחידה על המדינות החברות. כשמדינות גדולות עם חוב גדול - כמו איטליה - נכנסות לצרות, הבנק המרכזי האירופי לא יכול להסיט מבט ולהרשות לה להגיע לחדלות פירעון, בגלל שזה יאיים על יציבות מטבע המשותף לכל המדינות.

אבל בעוד שבעבר נכנס הבנק המרכזי האירופי לקלחת הפוליטית בחוסר חשק, לאחרונה נראה שדווקא מדובר בבחירה. זה בטח לא עוזר שבקצה הפירמידה יש דלת מסתובבת בין תפקיד הנגיד הראשי ומשרות פוליטיות בכירות: הנגיד הקודם דראגי עזב את התפקיד כדי לנהל את איטליה; הנגידה הנוכחית לגארד הייתה שרת האוצר של צרפת ורבים צופים שתחזור לפוליטיקה הצרפתית.

האמינות של הבנק מוטלת על הכף

מה שמוטל על הכף הוא האמינות של הבנק ומידת היכולת לצפות מראש איך יפעל. האמינות כבר נפגעה בגלל השגיאות של לגארד אפילו לפני שהפרה הבטחה להעלות את הריבית השבוע ב־0.25%. במסיבת העיתונאים ביום חמישי אחרי שהעלתה את הריבית ב־0.5% אמרה שהיא לא מספקת "הנחיות לעתיד משום סוג"; כמה דקות אחר כך נתנה את ההנחיה שהריבית תמשיך לעלות עד רמה ניטרלית, אם כי היא הודתה בכך שאין לה מושג איפה נמצא הרף הזה.

לפני עשור, לדראגי הייתה כל כך הרבה אמינות שעצם ההכרזה על יצירת מכשיר ההתערבות שלו הספיקה כדי להרגיע את השווקים, והוא לא הפעיל אותו לעולם. ה־TPI של לגארד עשה ההיפך, והמרווח (spread) באג"ח לעשר שנים בין אגרות איטלקיות לגרמניות גדלה מיד לאחר ההכרזה על הקמתו.

כשמהומה בגזרה הפוליטית באיטליה מתקדמת לקראת בחירות בהמשך השנה, השווקים צפויים לבחון איזו פער בין אג"ח איטלקיות לאג"ח גרמניות מוכן הבנק המרכזי של אירופה לשאת. באיטליה ניצב הבנק גם בפני מבחן של תפקידו הפוליטי: המפלגה המובילה בסקרים בינתיים היא מפלגה בדלנית המתנגדת להשתלבות באירופה.