השביל הרטוב. הולכים במים רדודים, ובסוף מחכה בריכה / צילום: אורלי גנוסר
המהלך השיווקי המוצלח של מיתוג המועצה האזורית עמק המעיינות הפך מרחב נטול אפיל, לשעבר עמק בית שאן, ליעד נחשק. עמק המעיינות זכה בשמו בזכות שפע של נביעות, מים חיים בחבל ארץ שהטמפרטורות בו גואות עם קיץ, מותירות נפשות מיוזעות המייחלות לנוזל המצנן.
ביקורת ציבורית רחבה הייתה מנת חלקם של הגופים שבחרו לסגור את פארק המעיינות לתנועת כלי רכב בשנת 2010. חלקה מוצדקת, בעיקר זו הנוגעת לנגישות לבעלי מוגבלויות. אבל כשאני נזכרת בלכלוך, ברעש, באי הסדר ובפגיעה המתמשכת בטבע, כנראה שזו הייתה ברירת המחדל כדי להציל את המעיינות והנחלים מזיהום מתמשך ומנזק בלתי הפיך.
בפארק המעיינות שלושה מוקדי עלייה לרגל עיקריים ומרוחקים זה מזה: נחל הקיבוצים, עין מודע ועין שוקק, ושלושה שערי גישה. שניים מהם קרובים לשני הראשונים שברשימה, מרחק דקות הליכה ברגל. אבל בעין שוקק מבואת הכניסה מרוחקת כקילומטר - עניין של 15-20 דקות רגליות, אבל בחום זה לא קל וגם לא כיף.
באתר מופעל אמנם שאטל שמקצר את המרחקים, ומוביל לעין שוקק ולבריכה המשולשת שבנחל הקיבוצים (30 שקלים מגיל שנתיים), אבל הוא פועל רק מדי שעה (ולמה רק פעם בשעה?). בנוסף יש אופציה לשכור רכבי גולף. אם יש לכם אופניים ומתקן נשיאה, כדאי להביא אתכם, ולהרוויח פעמיים.
ועוד נושא לתשומת לבם של האחראים על המקום: החיסרון הבולט בפארק המעיינות, מלבד נושא ההתניידות, נוגע לשירותים. אלה קיימים במבואת הכניסה בלבד, אך חסרים בשטח. ליד עין מודע כבר הוקם מבנה שישרת את המטרה אבל לא ברור מתי יושלם. מה בדיוק הם מצפים שאנשים יעשו, והאם הם לוקחים בחשבון את ההשלכות של הנ"ל על איכות הסביבה והחוויה?
הכניסה לפארק ללא תשלום ויש חניון עפר גדול, אבל כשהגענו למקום בשעת בוקר מוקדמת החניה כבר החלה להתמלא. כמה שעות אחר כך כבר לא היה מקום לקורקינט. לכן, גם אם בכותרת המדור כתוב "מסלול לשבת", אל תתפתו להגיע בשבת, אלא אם תתייצבו בשעה שמונה וקחו בחשבון שעלול להיות עומס רב.
עד כאן דברי הביקורת. נעבור לדברים הטובים, וכאלה יש בשפע. הבריכה נפלאה, המים שקופים וקרירים להפליא, כמה עצים מצלים מעל והיופי רב. אחרי רביצה וטבילה, ואולי גם פיקניק חביב, נסו את השביל הרטוב, השביל האהוב עליי ביותר. כדי להגיע אליו צועדים עם כיוון זרימת המים בשביל צר המלווה את היובל השוקק מהמעיין והלאה, גולש לבריכות קטנות ומגיע לשלט "השביל הרטוב". מכאן מתחיל כל הכיף.
אורכו של השביל 300 מטרים, המים רדודים וגם קטנטנים יכולים לו, והמסלול הפראי נפרץ בתוך סבך צומח עבות שסוגר מהצדדים. השביל שקט ורוגע, רחש המים המפכפכים בכיף ומגע הסנדלים באבנים הקטנטנות מסגיר את הסביבה הטבעית. אפשר לעצור בדרך, לתת למים להשיב חיים לנפש ולהמשיך הלאה. לאורך השביל שתי יציאות, לשעת חירום, וסופו בבריכת הטחנה, המוקפת סלעי בזלת גדולים. יש גם חורשת אקליפטוסים עם שולחנות פיקניק.
כל אלה בזכות הגיאולוגיה והטופוגרפיה: מי המעיינות זלגו בחורפים על הגלבוע, חלחלו לקרקע וכשמצאו פתח מילוט, בקעו ממנו מחדש בדמות מעיין. גם בגני חוגה מתנגן אותו פזמון שמח, ומי עין חוגה זורמים אל פארק רחב ידיים בין אגמים ובריכות. שלוש בריכות בשלוש טרסות יש כאן, ככל שמתקדמים הן עמוקות יותר והמים נפלטים הלאה, מתמזגים עם נחל חרוד ונשפכים לבריכות הדגים.
בבריכות הפארק מתקני משחקים לילדים, שעשועי מים, אומגה ופארק דיג. מסביב מדשאות ענק רוויות נופשים, ולטובת מי שחפצים גם ללון בתוך הטבע, יש כמה אופציות: קמפינג ספרטני או אוהלים ממוזגים בסגנון יורט או בכיפות גיאודזיות, אופנה חדשה וכובשת. לרשות האורחים מלתחות ומקררים, תאורה רכה מאירה את הבריכות בערב ומתקיימים סיורי שקיעה לצד הפעלות משפחתיות (www.huga.co.il).