עו''ד ניצן כספי שילוני / צילום: איל יצהר
אישי: בת 40, נשואה למשה ואם לארבעה, גרה במודיעין
מקצועי: מנהלת משפטית של מרכז צדק לנשים, לזכויות נשים בבתי הדין הרבניים
משפחה: "נולדתי בפתח תקווה למשפחה דתית-לאומית. אבא שלי היה איש הייטק, ואמא ד"ר לביולוגיה. היינו משפחה של תורה ועבודה, שילוב של תפיסה דתית עם העולם המודרני. התחנכתי במוסדות דתיים, באולפנה ובבני עקיבא".
מחיצה: "מגיל צעיר העסיק אותי המקום שלי כאישה, כסובייקט בתוך המסורת היהודית. כשהלכנו בשבת לבית הכנסת, תמיד עצבן אותי שאנחנו יושבות מאחורי מחיצה בעזרת הנשים, בלי לראות מה קורה. הייתי יכולה להחליט שאני זורקת הכול או משלימה עם המצב, אבל בחרתי לאתגר מבפנים".
צבא ובית מדרש: "למדתי בבית מדרש לנשים בעין הנציב, ושירתי כמש"קית הוראה בקורס נתיב לחיילים בגיור. אחרי הצבא למדתי שנה נוספת בבית מדרש לנשים בקיבוץ מגדל עוז. הרגשתי שאני לא יודעת מספיק, שאני צריכה עוד ידע בארון הספרים היהודי כדי למצוא את המקום שלי. למדתי הרבה גמרא, ונמשכתי למסכתות שקשורות לנשים".
תחילת המסלול: "באותם שנים התחילו לדבר על טוענות רבניות, נשים שמייצגות נשים בבתי דין רבניים בעיקר בסוגיות של עגונות. החלטתי ללמוד משפטים בעברית ואחרי הלימודים התמחיתי בפרקליטות המדינה ובמקביל למדתי במכון להכשרת טוענות רבניות. אחר כך, במשך שש שנים בניכוי ארבע חופשות לידה, הייתי עוזרת משפטית בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים".
משה: "למדנו יחד ובשנה הראשונה ללימודים התחתנו. סחבתי אותו לכל המחשבות שלי על שוויוניות בדת, ואנחנו שותפים לתפיסה".
מרכז צדק לנשים: "ב-2014 הצטרפתי לעמותה, וכיום אני המנהלת המשפטית שלה. קמנו על בסיס תפיסה שדיני משפחה מפורשים בבתי הדין הרבניים באופן שפוגע בנשים, אנחנו פועלות בעיקר בנושא עגונות".
בית הדין הרבני: "החוק האזרחי עדיף לנשים, ואני אומרת את זה בפה מלא, גם כדתייה. הדרך בה ההלכה מתפרשת שם מחמירה, אפילו פונדמנטליסטית. זה לא שהדיינים נגד נשים, הם פשוט כבולים לתפיסות פטריארכליות ישנות. השילוב של דת ומדינה הרסני ופוגע לא רק בחילונים".
עגונות: "התפיסה שבבסיס העגינות היא שבנישואין הגבר קונה את האישה והיא לא יכולה לצאת בלי הסכמתו. מספר מסורבות הגט בארץ לא ידוע, אנחנו מעריכות שמדובר באלפים. חלקן מסורבות מטעמי נקמנות, יש שמשתמשים בגט כקלף מיקוח וסחיטה כלכלית, חלק ברחו לחו"ל, ויש גברים חסרי כושר הלכתי לתת גט, כמו מאושפזים בקומה".
סעד: "אישה שהייתה עגונה שנים - אף אחד לא יחזיר לה את הזמן האבוד, שבו הפסידה זוגיות ולידות. הפרקטיקה שאנחנו משתמשות בה היא תביעות נזיקין נגד הסרבנים בבתי המשפט. לפעמים עצם הגשת התביעה משכנעת אותם. בתי הדין הרבניים לא אוהבים את זה, והאזרחיים ערים לתופעה. אבל גם הם הולכים על ביצים מפחד לפגוע בסמכות ההלכה, כך שאין כיום סעד מלא לעגונות".
צביה: "ב-2017 פגשתי את צביה גורדצקי, שהייתה אז עגונה 25 שנה. בעלה לא רצה לתת גט, ונכלא כסנקציה. אבל הוא העדיף לשבת בכלא 18 שנה ולהתעלל בה. השתגעתי מזה. בבית הדין הציעו לה להתפלל למותו. חיפשתי פתרון, הלכתי מחוץ לרבנות, לרבנים עם גישה הלכתית אחרת. בסוף רב אחד כתב תשובה הלכתית של 70 עמודים לפיה צביה לא נשואה. אבל אז אמר: בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים להקים בית דין עם עוד שני דיינים שיחתמו".
בית דין פרטי: "בסוף הגעתי לפרופ' הרב דניאל שפרבר, שהזדעזע והסכים לעמוד בראש ההרכב. כך כינסנו לראשונה בית דין שקבע שלפי ההלכה צביה פנויה. זה היה המון, כי היא קיבלה פתרון הלכתי-קהילתי גם אם אין לו תוקף מהמדינה. עד כה עברו בבית הדין הפרטי 5 מקרים. זה מהלך שיכול לחולל שינוי - פתאום קמה לרבנות תחרות".
שולי רנד: "הוא קיבל השנה היתר ממאה רבנים לשאת אישה. מביש שהמערכת מחזיקה פתרון שמאפשר רק לגברים לצאת מהסבל".
פנאי: "אני לומדת דף יומי, וחוץ מזה אוהבת ספרים, הופעות - הדברים הרגילים. בשנתיים האחרונות אני גם מגישה פודקאסט יחד עם רבקה לוביץ בשם 'מבקרות ברבנות', על מה שבאמת קורה בבתי הדין הרבניים ועל סוגיות הלכתיות ומשפטיות. אני מקבלת הרבה פידבקים מאנשים, זה כיף".
בעתיד: "אני מסיימת תזה בבר אילן על נשים נפגעות אלימות בבית הדין הרבני, ומתכננת דוקטורט. בטווח הרחוק אני מאמינה שהעגינות תיפסק, כי לא יכול להיות שאדם יהיה כבול בגופו לאחר, אבל כנראה לא אראה את השינוי עוד בחיי".