עמדות הדוגלות בכלכלה חופשית הן לא פופולרית בשיח הישראלי / צילום: איל יצהר
רוזנפלד הוא יועץ תקשורת חרדי. ויטמן הוא עורך מדור הדעות של גלובס ומגיש הפודקסט "רוח מערבית"
בתחילת מערכת הבחירות הראשונה של שנת 2019, סיפר לנו חבר על שיחה שהייתה לו עם אחד מראשי מפלגות הימין, מתמודד בשם נפתלי בנט. החבר שאל את יו"ר מפלגת "הימין החדש" למה הם לא מרימים את נושא השוק החופשי והפחתת התערבות המדינה בכלכלה, דבר שמאפיין את מפלגות הימין במערב. בנט דחה אותו בהינף יד ואמר שזה לא מעניין את הציבור. אלא כשנכנסה "זהות" של משה פייגלין למערכת, גם "הימין החדש" נופף בכמה דגלים של שוק חופשי.
סקר שערך לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה העלה שעמדות המפלגה בנושאי כלכלה הן הגורם החשוב בהחלטה האם להצביע לה או לא. ככל שעולה המודעות לסוגיות כלכליות והשפעתן על סדר היום הציבורי, כך עולה המודעות לתפיסות של ערכי השוק החופשי וכלכלה ליברלית.
מיעוט תמידי
בעבר אמנם כיהנו מפלגות שדגלו בליברליזם כלכלי, כמו "הציונים הכלליים" או "שינוי" של טומי לפיד, אך הן היו תמיד במיעוט. אפשר לומר כי עמדות הדוגלות בכלכלה חופשית הן לא פופולרית בשיח הישראלי, בטח לא בקרב הפוליטיקאים הישראליים. אלא שבשנים האחרונות אנו חווים התעוררות רבתית של הימין הכלכלי, לא בקרב הפוליטיקאים, אבל בהחלט בקרב הציבור הרחב.
אם בעבר תנועת "הליברלים בליכוד" נתפסו כמוזרים ודעות של כלכלה חופשית רווחו רק בקרב חוגים מסוימים בציונות הדתית, היום דעות ימין כלכלי נמצאות במרכז השיח ותופסות אחיזה רחבה יותר ויותר.
מתחילים להבין
כעת נראה שגם פוליטיקאים, באיחור גדול ובהיסוס מה, התחילו להבין שקיים ציבור גדול שעדיין אין לו בית פוליטי. רבים ממצביעי ימינה בבחירות האחרונות, בחרו במפלגה על רקע ההבטחות לפתיחת המשק לתחרות, צמצום התכנון, חובת שקיפות בארגוני עובדים והבטחות דומות. גם נוכחותו של מייסד ה"שולמנים", אביר קארה, תרמה לתחושה שמהם תבוא הבשורה.
הבעיה מתחילה, כמו שנוכחנו לגלות בשנה האחרונה, כשמעל כל הסוגיות החשובות מתווספת שאלת "כן ביבי, לא ביבי". או אז זזות השאלות החשובות הצידה, מוותרים על תפישת העולם, על ההבטחות בתחום המדיניות וחושבים אך ורק על בנימין נתניהו: אנחנו בעדו או נגדו.
אנחנו מכירים כמה וכמה אנשים, משכילים, בקיאים בחומר ופעילים שהגדירו את עצמם בעבר כליברלים מובהקים. ואז הוקמה הממשלה היוצאת. בשיחות שקיימנו עם כמה מהם לאחר הקמת הממשלה הם חזרו על ההסבר שהממשלה שהוקמה היא ממש סכנת נפשות, ולכן כעת עלינו לזנוח את המאבק הליברלי. מאותו רגע שנתניהו לא היה בשלטון, הליברליזם הפך להיות מותרות. כך, מאנשים שהאמינו בעבר ששכר מינימום זה דבר נורא ואיום, רבים הפכו פתאום לתומכים נלהבים של כל גחמה אנטי ליברלית שהיה נראה כי יש לה סיכוי להציק לקואליציה. ומאידך יוזמות ליברליות, שלא קודמו בכל שנות הממשלות הקודמת, נתקלו בהררי ביקורת. כי קודמו ע"י בנט ושותפיו. למען ההגינות יש לומר, שבמקרים רבים זה פעל גם להיפך.
לצערנו, גם כשהיה ברור שהממשלה בקושי מתפקדת וצפויה לקרוס רבים המשיכו בגישה זו. זה מאכזב במיוחד כשמדובר במי שלאורך השנים נלחמו בפופוליזם משמאל.
אין לנו יומרה לומר מי יקדם ערכים ליברלים, כלכלת שוק, חירות הפרט וצמצום כוחה של המדינה - אנחנו כן מרגישים צורך לומר כי פוליטיקאים מגיבים לתמריצים ועלינו לתגמל את מי שקידם יוזמות ליברליות בכנסת ובממשלה היוצאת. אחרת לא תהיה להם סיבה לעשות זאת בכנסת הבאה.