גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

שופטי בית המשפט העליון / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"

עו"ד שחר בן מאיר היה חלק מצוות עורכי הדין אשר כלל את עו"ד גרשט, עו"ד נאור ועו"ד אבירם שייצגו בתיק התביעה הייצוגית בעניין קוקה-קולה

טרם חלפה יממה מהחלטת בית המשפט העליון בעניין קיומה ואופן יישומה של עילת המחיר המופרז על מונופולים במקרה של החברה המרכזית (קוקה-קולה), והנה הבכי והנהי של המונופולים על ההחלטה לא איחרו לבוא, הפעם בטורו כאן של עו"ד ד"ר דוד תדמור, המייצג שלל מונופולים ("בית המשפט העליון עלול להפוך למפקח על המחירים", 28.07.2022).

תדמור מלין על החלטת בית המשפט, שמן הסתם "לא באה בטוב" ללקוחות שלו, על אף שהיא טובה מאוד (אולי לא מספיק טובה) לכלל הצרכנים בישראל.

תדמור מעלה בטורו שתי טענות עיקריות נגד ההלכה השיפוטית התקדימית בעניין: האחת כי בית המשפט אינו אמור להיות "מפקח על מחירים", שכן עניין זה אמור להיות רק בתחום האחריות של רגולטורים העוסקים בפיקוח מחירים; והשנייה כי לבית המשפט אין את הכלים ואת המומחיות לדון בסוגיות כלכליות מורכבות כמו מחיר מופרז, אשר המבחנים לגביה אינם חד-משמעיים אלא עמומים. בשתי טענות אלה אין דבר וחצי דבר.

לא פיקוח מחירים

העילה של מחיר מופרז אינה בגדר פיקוח מחירים, אלא היא עוולה נזיקית שבמסגרתה בית המשפט נדרש לקבוע, מעשה של יום ביומו, האם גורם כלשהוא ביצע עוולה - במקרה שלנו האם בוצעה עוולה של ניצול כוחו של המונופול לרעה בכך שגבה מחיר מופרז, הרבה מעל המחיר שהיה נקבע בשוק תחרותי.

גם בארה"ב, המוזכרת על-ידי תדמור, קיימת העוולה של ניצול לרעה של כוחו של מונופול, בהקשר למחירי המוצרים, אלא ששם היא שמורה רק למקרים בהם המונופול מוריד באופן קיצוני (מופרז) את המחיר של המוצרים על מנת לדחוק מתחרים, דבר הנקרא "מחיר טורפני".

ובכן, גם כשבית המשפט (בישראל או בארה"ב) נדרש לקבוע האם נעשתה עוולה של "מחיר טורפני", מה הוא נדרש לעשות? לקבוע מהו המחיר הנמוך מדי שגבה המונופול (מתחת באופן חריג למחיר התחרותי שהיה מתקיים בשוק) שמגיע לכדי אותה עוולה. ובכן, מדוע יש לשופטים יכולת וכלים לקבוע מחיר "נמוך מדי", ולקבוע שמחיר כזה הוא "מופרז כלפי מטה", אך אין להם את אותה יכולת לקבוע מחיר שהוא "גבוה מדי". והרי גם במקרה של מחיר טורפני הדבר נקבע בדיעבד ולא מראש.

הטענה השנייה כי מדובר בסוגיות כלכליות מורכבות, אשר לבית המשפט אין כלים ויכולת לדון בהן, היא בכלל דבר מצחיק, כי לפי גישה זו עלינו פשוט לסגור את בתי המשפט (ואולי נלך לבקש סעד אצל הלקוחות של עו"ד תדמור, אשר כמובן רק טובת הציבור עומדת תמיד לנגד עיניהם).

מעשה של יום ביומו

בתי המשפט דנים ממש מעשה של יום ביומו ברשלנות של רופאים או מהנדסים, כלומר בוחנים החלטות רפואיות מקצועיות האם הן היו סבירות או רשלניות, וזאת מבלי שיש לשופטים כל מומחיות רפואית או הנדסית. לשם כך הם שומעים מומחים משני הצדדים, ואף ממנים מומחים מטעמם שלהם, ומקבלים בסופו של דבר החלטה. וכי מדוע המונופולים יהיו פטורים מביקורת של בית המשפט על ההתנהגות שלהם? כי יש להם כוח כלכלי משמעותי, אז צריך לחול עליהם הכלל (הידוע לשמצה) של גדול מדי מלהיות נתון לביקורת שיפוטית?

בתי המשפט גם דנים מעשה של יום ביומו בשאלות כלכליות. הם דנים בשאלה מהם הסכומים שגבר אמור לשלם לאשתו וילדיו אגב גירושים, תוך שהם בוחנים מהם הסכומים הדרושים למשפחה לקיום שלה. בתי המשפט דנים ומחליטים מעשה של יום ביומו במבחנים משפטיים עמומים אשר בתי המשפט יוצקים בהם תוכן. כך למשל העיקרון של תום-לב במשא-ומתן ובקיום חוזה, הוא עמום לא פחות ואפילו יותר מאשר האיסור על גביית מחיר מופרז, ובכל זאת כמעט בכל תביעה על חוזה, בית המשפט נדרש לפרש את התנהגות של צד לחוזה, ובדיעבד, האם היא הייתה בגדר תום-לב אם לאו.

לסיכום, התזה שמנסה לקדם עו"ד תדמור היא תזה פשוטה אך רעה מאוד לציבור. היא תזה שאומרת בכל נושא עסקי מסחרי, וגם בנושא של רשלנות מקצועית בתי המשפט יכולים להמשיך לדון, אבל בנו במונופולים אל תגעו, כי אנחנו אמורים להיות פטורים מאימת החוק.

למזלנו, לא עו"ד תדמור ושאר מייצגי המונופולים קובעים את ההלכות המשפטיות אלא בית המשפט העליון, אשר הפעם קבע לראשנה את זכותם של כל הצרכנים שלא להיעשק על-ידי המונופולים.