האם דירה היא "מוצר" לעניין חוק איסור אפליה? / צילום: Unsplash
בית המשפט בבת ים דחה תביעה שהגישה אישה שבעלת דירה סירבה להשכיר לה את דירתה, לאחר שנודע לה כי היא מתכננת לגור בדירה עם בת זוגה. התביעה נדחתה, ונקבע כי אין עילה חוקית לפיצוי על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או חוק איסור אפליה במוצרים ובשירותים ובמקומות ציבוריים.
עם זאת, הרשם הבכיר אדי לכנר קבע כי בנסיבות מסוימות ניתן יהיה לקבל פיצוי על-פי חוק החוזים כאשר בעל דירה מסרב להשכיר את דירתו הפרטית משיקולים מפלים.
התובעת, ויקי בן יעקב, ראתה מודעה להשכרת דירה באתר יד2 והחליטה להתקשר. במהלך השיחה ציינה בן יעקב כי היא מתכוונת לגור בדירה עם בת זוגה. מכאן, כך התנהלה השיחה:
הנתבעת: "אתן אחיות או שותפות?"
התובעת: "כן, כן".
הנתבעת: "מה כן? שותפות או אחיות?"
התובעת: "בנות זוג. בנות זוג. ביחד".
הנתבעת: "לא, אני לא משכירה לבנות זוג. אני מצטערת".
התובעת: "למה?"
הנתבעת: "זו שכונה מאוד דתית".
התובעת: "אז חברות. מה זה משנה. אנחנו פה גרות ומחפשות".
הנתבעת: "מתוקה, מתוקה שלי. אני לא משכירה".
התובעת: "אנחנו נעלה איתך לאדוה דדון. אני לא מוכנה לגזענות הזאת".
לטענת התובעת, הסירוב מהווה התנכלות על יסוד נטייה מינית, פגיעה בזכויות יסוד הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן אפליה אסורה לפי חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים.
הנתבעת טענה מן הצד השני כי כל אדם רשאי לעשות בקניינו "ככל העולה על רוחו". לטענת הנתבעת, אי-השכרת הדירה לתובעת במקרה דנן אינה פסולה, שכן זכות הקניין כוללת גם את האפשרות שלא להשכיר את הקניין, כשזכות זו מוגנת בחוק היסוד.
בית המשפט כאמור דחה את התביעה. בפסק הדין נכתב כי הזכויות המנויות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכן האיסורים לפגוע בזכויות אלה לא מחייבים במערכות יחסים שבין פרט אחד ובין חברו. ומה לגבי חוק איסור אפליה במוצרים וכו'? בפסק הדין צוין כי הדעות בבית המשפט העליון נחלקו בשאלה האם דירה היא "מוצר" לעניין חוק זה, ומשום כך אין עילת תביעה אף לפי חוק זה.
"מכאן המסקנה כי יש לדחות את טענת התובעת, לפיה חל במערכת היחסים שבינה ובין הנתבעת חוק איסור אפליה", נכתב בפסק הדין.
"משא-ומתן שלא בתום-לב"
עם זאת, בפסק הדין נכתב כי אפליה על רקע נטייה מינית מהווה ניהול משא-ומתן שלא בתום-לב, שמאפשר בנסיבות מסוימות פיצוי על-פי חוק החוזים. סעיף 12 לחוק החוזים קובע כי "במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב".
בפסק הדין נכתב כי "בנסיבות מסוימות פרישה ממשא-ומתן המבוססת על אפליה והדרה - עשויה להיות בלתי לגיטימית עד כדי הקביעה כי אינה בתום-לב ולא בדרך מקובלת, הנוגדת את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים והמחייבת פיצוי הצד הנפגע".
במקרה הספציפי נקבע כי אין הצדקה לפצות את התובעת, זאת בין היתר משום שבמקרה דנן "המשא-ומתן היה היולי ובשלב התחלתי ביותר - הצדדים לתביעה לא נפגשו, התובעת לא ראתה את הדירה, לא נעשו בדיקות, אין ראיות משמעותיות להסכמות, או היעדרן, לרכיבים אחרים של העסקה (גובה דמי השכירות, למשל)".
עם זאת, פסק הדין מותח ביקורת על בעלת הדירה שסירבה להשכיר את דירתה לזוג לסביות. "האפליה היא מובהקת וקשה, שאף אם ניתן להבין את דברי התובעת (טענה כי השכנים דתיים), קשה להתעלם כי התובעת אף לא עשתה מאמץ מינימלי בשיחת הטלפון כדי לא לעלוב בתובעת".
עוד נכתב כי "ספק עד כמה יש לתת משקל לטענת הנתבעת כי בשל אופי השכונה יש לפרש את פרישתה בצורה לגיטימית. דומה כי לשכנים בבניין הגרים בסביבה עירונית מובהקת, לא עומדת כלל הזכות לבחור את שכניהם".
לבסוף נכתב כי "חרף סלידת בית המשפט מנימוקי הפרישה של הנתבעת, דומה כי סעד משפטי הוא לא בין הסעדים להם זכאית התובעת".