ברצלונה. על גבי הכבישים נצבעו מסלולי ריצה תחרותית ומשחקי רחוב / צילום: הילה לוטן
דמיינו שאתם הולכים ברחוב עצום ממדים, עד כדי כך שכדי לטפס על מדרכה אתם צריכים למתוח את הרגל שלכם לקצה. כשאתם מתכוונים לחצות את הכביש ניצבת חומה גבוהה שחוסמת את המעבר, ואם מצאתם פתח בחומה (המורכבת ממכוניות חונות), מסתבר שמבעד לשמשת הרכב העצום הנהג כלל אינו רואה אתכם. בין מעברי החציה יש אי תנועה שאתם צריכים להמתין עליו ומכוניות הענק חולפות במהירות משני צידיכם וגובה העיניים שלכם פוגש את לוחית הרישוי והאגזוז המעשן. בהליכה ליד בניין, אתם רואים רק את החלק התחתון של הקיר והוא נדמה כחומה ענקית. החום מהביל ואתם לא מצליחים לנשום כשאין פיסה אחת של צל והספסל לנוח בו כל כך גבוה עד שאתם צריכים שמישהו ירים אתכם כדי להתיישב עליו.
זו בוודאי נשמעת לכם כמו חוויית חיים מתסכלת שיש בה גם חוסר אונים והיעדר עצמאות. אלו החיים העירוניים מעיניהם של בני האדם היקרים לנו מכל - הילדים שלנו.
העובדה שהמרחב הציבורי מוקדש למכוניות דוחקת את הילדים. הם פחות עצמאיים מכפי שהיו בעבר ויש ללוות או להסיע אותם לכל מקום. המרחב הציבורי כבר לא בטוח לריצה, למשחק ולהזדמנויות מפגש שכן הוא מרוצף מכוניות, הכבישים עצומים ובתי הספר מוקפים כבישים וחניות וממוקמים פעמים רבות בקצה השכונה כשחזיתם מוטמנת במעמקי המגרש שבהם נבנו ולא על שפת הרחוב. כביש הגישה לבית הספר עמוס מכוניות של הורים שממהרים לעבודה והפקק מתחיל כבר מרחוב המגורים - העתיד הקרוב שלכם בשבוע הבא.
אין זו גזירת גורל, והניסיון בעולם מלמד שערים ומדינות שירצו בכך יוכלו לשנות בתוך זמן קצר מאוד את היחס של הערים לילדים החיים בהן. התאמת הערים לילדים היא טובה לכולם משום שהיא מייצרת מרחב מחיה קומפקטי, צפוף, עשיר במפגשים, בהזדמנויות ובקהילתיות. ראש העיר לשעבר של בוגוטה, אנריקה פניאלוסה, שביצע חלק מהמהפכה שעוברת העיר בשנים האחרונות ומהווה השראה לערים בכל העולם, אמר כי "ילדים הם אינדיקטור, אם נוכל לעצב ערים מצליחות לילדים תהיה לנו עיר מצליחה לכולם".
המרחב הציבורי: שיהיה מרתק ומתאים למשחק בחוץ
טים גיל הוא חוקר עצמאי שפועל בלונדון ומחבר הספר "Urban Playground: How child-friendly planning and design can save cities", מחלוצי התכנון העירוני לילדים.
בראיון לגלובס הוא מסביר כי "תכנון עירוני ידידותי לילדים מתאר גישות לסביבה בנויה שלוקחות ברצינות את צרכי הילדים ומשאלותיהם. הם שואפים להפוך את המרחבים הציבוריים למרתקים ומסבירי פנים יותר עבור ילדים בכל הגילאים וכמובן להתמודד עם סכנת התנועה ברחובות ולקדם הליכה ורכיבה על אופניים. תכנון למשחק בחוץ הוא כל כך חשוב להתפתחות וצמיחה בריאה של ילדים, ועם זאת כל כך מוזנח על ידי מקבלי ההחלטות".
מה היית ממליץ לערים ולמדינות לעשות אם הן רוצות להתאים את התכנון והתחבורה שלהן לילדים?
"ראשית, ללמוד ממקומות שכבר התקדמו, ובהם הרבה מהאנרגיה מגיעה מהשלטון המקומי ולא המרכזי. תל אביב למשל מבצעת מהלכים כאלו לצד עיריות כמו ברצלונה, רוטרדם ורסיפה. שנית, חברו את הנקודות שבין תכנון עירוני ידידותי לילדים לבין אסטרטגיות עירוניות אחרות, כמו אקלים וסביבה שבהן חיוניים פתרונות ארוכי טווח שיוכלו להנות מתמיכה רחבה.
"תל אביב מוכיחה מה עירייה יכולה לעשות אם היא מקבלת על עצמה גישה אסטרטגית ומניידת לצורך כך משאבים. התוכנית שלה לשיפור גני שעשועים הובילה שינוי משמעותי בזמן קצר יחסית. זרז אחד לשינוי בעיר היה סיור לימודי בקופנהגן, שפקח את עיניהם של פקידי הציבור בנוגע למה שאפשרי.
מתכנן הערים ליאור שטיינברג, מייסד חברת Humankind ברוטרדם, שאותה הזכיר טים גיל, מסביר כי התשתיות הנבנות בערים לא מתאימות לאנשים מכל הגילאים ומכל הקבוצות החברתיות. "רחוב שמתאים לילדים הוא רחוב שקט, בטוח, נקי, ללא מפגעי תחבורה ותברואה. זה מקום מעניין, עם הרבה אנשים. לא ריק ולא צפוף מדי".
לדברי שטיינברג, השפעת התכנון לילדים באה לידי ביטוי בגיל הרך ובגיל ההתבגרות. "מאחר שבגיל הרך (0־3) הגוף והמוח של ילדים מתפתח, להשפעות של מפגעי העיר עליהם יש אפקט עצום. חשיפה לזיהום אוויר ורעש, יכולה להיות מקור למחלות לפגיעה בהתפתחות.
"ארגון אורבן 95 (95 ס''מ זה הגובה של בני 3) של קרן ואן ליר מצביע בדיוק על הצורך הזה. לעיר שלא מתוכננת לילדים יש גם השפעה שלילית על ילדים וילדות מתבגרים. הם תלויים בהוריהם בכל צורך, מכיוון שהעיר לא מאפשרת להם ניידות עצמאית. בערים רבות בישראל ילדה לא יכולה ללכת לחברה שלה: המרחקים גדולים מדי, שירות האוטובוסים לא מספק, ושכונות ופארקים שוממים בשעות רבות ולא מספקים סביבה בטוחה. בהולנד, אין זה נדיר לאפשר לילד בן שמונה לרכב בשכונה לבד. ילדים בוגרים יותר יכולים לרכב בכל העיר באופניים. במקום הורה תורן שצריך להסיע את הילדים לסרט בחמישי בערב, הילדים עושים את זה בעצמם. זה מושג על ידי רחובות בטוחים לתנועה ועל ידי בינוי בעירוב שימושים, משום שרחובות שוקקים בטוחים יותר".
ואולם, לדבריו, תכנון לילדים הוא יותר מתכנון תנועה. "אנחנו צריכים לשאול: האם הפארקים שלנו מספיק מעניינים, או כל גני השעשועים שלנו נראים אותו הדבר? כיצד הרחובות שלנו נראים מגובה מטר? מה אפשרויות החינוך ופנאי שיש לילדים בשעות אחה"צ בשכונה במרחק הליכה?"
האדריכלית הילה לוטן, מנהלת שותפה בפאבליקה - ייעוץ אסטרטגי עירוני, מייעצת לתכנית אורבן 95 שפועלת כאמור בישראל והיא פעילה מלבד בתל אביב גם בטירה ובבית שמש. "תכנון הסביבה העירונית יקבע אם אלך לגן הילדים ברגל או ברכב, אם תהיה לי נגישות לגן משחקים שיאפשר לי גירויים ומגון פעילויות, אם המדרכה תהיה מספיק רחבה ללא מפגעים ואם הדופן שתלווה אותי תהיה מאופיינת בצמחיה טבעית, בחנות פירות/פרחים או בחומת בטון או כלי רכב.
"כשאני מסתכלת על הרשת הציבורית בשכונה שלי - שכוללת את הרחובות, גינות המשחק, מוסדות הציבור וגם קומת הקרקע של מבני המגורים - בחשיבה על חוויית המשתמש של הילד/ה ניתן לקחת בחשבון הרבה מאוד דברים - מה הוא יראה, מה הוא יחוש (יריח, ישמע), האם יהיה חשוף לעשן מכוניות, האם יוכל לטפס על העצים בגינה או שתהיה לו מגלשה גנרית חסרת עניין, האם הדרך לגן הילדים מאפשרת שיחה ועניין עם המלווה או שהיא רוויה בסטרס ובכבישים שדורשים תשומת לב מירבית?"
לדבריה, "רחובות לילדים הם כאלו שמעודדים הליכה: מדרכות רחבות, תאורה, מגוון גירויים לאורך הדרך ונגישות ברגל לתרבות, ספורט, פנאי וטבע. רצוי חשיפה לטבע עירוני כמו עצים, לעונות השנה ולפרחי בר. המרחב צריך לכלול גם מקומות לשהייה ומפגש - מרחבי ישיבה ומשחק. משחק הוא נושא משמעותי בהתפתחות הילד. עוד דרושים צל ותחושת ביטחון".
בטיחות: מה שטוב לילדים טוב גם לקשישים
התכנון המותאם לילדים חייב לכלול שיקולי בטיחות. לפי נתוני הרלב"ד, בישראל שיעור ההרוגים הולכי הרגל בתקנון לפי גיל גבוה בהרבה מחציון מדינות ה־OECD: השיעור הוא 1.5 לכל 100 אלף אנשים לעומת חציון של 0.8. רוב ההבדל בין ישראל לבין מדינות אחרות בהיפגעות הולכי רגל הוא בקרב ילדים ובקרב בני 65 ומעלה. לא מדובר במקריות: תכנון עירוני מותאם לילדים מותאם גם לאנשים מעל גיל 65, והיעדרו פוגע באלו וגם באלו. בחמש השנים האחרונות היה שיעור הילדים הולכי הרגל שנהרגו בישראל הגבוה ביותר מבין כל 29 מדינות ה־OECD שנתוניהן חשופים ונכללו במחקרי הרשות. עיקר הפער הוא בקרב ילדים מהחברה הערבית.
הבעיה היא שערים רבות בישראל תוכננו כפרברים מוטי רכב פרטי כוללים אוטוסטרדות ומחלפים בין שכונות. החודש, באחד הלילות שבין יום שישי לשבת נהרגה לירון ברמי ז"ל, בת 14, כשחצתה את כביש 40 בפתח תקווה. חלק גדול מהעיסוק בתאונה נגע בשאלה מי חצה באור אדום, היא או הנהג. ברור שאסור לאף אחד לעבור כשהאור ברמזור אדום, אבל לפי התפיסה הזו, בני אדם לא אמורים לטעות והם אמורים לציית לכל החוקים והתקנות.
אלא שבעולם הבינו שתליית האחריות בבני האדם, לא תפתור את הבעיה ושצריך להעביר את האחריות למתכננים ולמדינה וכך גם אם אדם עושה טעות - הוא לא יהרוג או ייהרג. עיר שבה אוטוסטרדה כמו כביש 40 חוצה בין שכונות לא תהיה עיר בטוחה לילדים, לבני נוער, לאנשים מבוגרים ולהולכי הרגל.
לפי נתוני השנתון הסטטיסטי של המשטרה, גם מעברי חציה אינם מגנים על הולכי הרגל, שכן הסיבה השכיחה ביותר לתאונות קטלניות הייתה אי מתן זכות קדימה להולך רגל ומהירות מופרזת. תמרורים ופרסומות ברדיו לא יועילו לבדם אלא שינוי של התשתית כך שהיא לא תאפשר עבירות אלו - כמו צמצום נתיבים, הגבהת מדרכות, שינוי רדיוס הפניה למכוניות שיחייב שדה ראייה טוב יותר, וביטול פניות ימינה ללא עמידה בצומת. העיר צריכה לכלול הרבה פחות צמתים ראשיים ורמזורים ויותר רחובות צרים בקנה מידה אנושי ולא מוטורי.
שינוי זול ומהיר: סגירת רחובות בשעות ההגעה לבית הספר
השינוי לא חייב להיות איטי ויקר. באנגליה למשל נוסדו "רחובות־בית ספר" שבשעות ההגעה והיציאה של הילדים נסגרים לתנועת מכוניות והם יכולים לשחק ולרוץ בהם. בברצלונה ממפים את כל בתי הספר והופכים אותם לאזורים מוטי הליכה ושהייה לטובת ילדים והוריהם וכך על גבי הכבישים פוזרו גירים לציור, נצבעו מסלולי ריצה תחרותית ומשחקי רחוב. גם בתל אביב נסגר רחוב קטן סמוך לכיכר באזל שאפשר יצירת מרחב למשחק ולשהייה ששטיינברג היה שותף לתכנונו.
לדברי לוטן, הפרויקט שמקודם בברצלונה מבוסס על שינויים טקטיים ומהירים: "באמצעים כאלו תוך שלוש שנים כל המרחבים שמופו הופכים למוטי הליכה ומותאמים לילדים, זה מעורר השראה".
בפעילות אורבן 95 בבית שמש מאורגנים סיורים להורים ולילדים בטבע העירוני הקרוב לביתם, בטירה חגגו את "יום ההליכה" בעיר שאליו הגיעו יותר מ־1,000 בני אדם לצעוד ברחוב ראשי בעיר, שנחסם לטובת הפעילות ולאורכו התקיימו מגוון פעילויות המותאמות לילדים. במסגרת פרויקט "העירה" בתמיכת קרן ברכה ובניהול המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, במעורבותה של לוטן, הוקם בערד "סלון עירוני" לילדים ולמשפחות.
כל אלו הם ניצוצות לתכנון שמותאם לכולם גם בישראל אבל הדרך עודנה ארוכה ודווקא בה השינוי נחוץ עוד יותר בשל שיעור הילדים הגבוה בה, ההצטופפות המהירה שלה והפערים החברתיים בה. בישראל חיים למעלה ממיליון ילדים עד גיל 6, אבל המתכננים לא לוקחים אותם מספיק בחשבון ומהשקעה במרחב ציבורי איכותי עבורם - כולם ייהנו.