הקידמה הטכנולוגית החזירה את עולם העבודה לימי הניצול של המהפכה התעשייתית / צילום: ויקימדיה
הפילוסוף הגרמני הגל לימד אותנו שההיסטוריה נעה באופן דיאלקטי כמו מטוטלת. המציאות (הוא קרה לה "תיזה") נעה אל עבר נקודת קיצון, שממנה היא פונה בחזרה לכיוון ההפוך, עד שהיא מגיעה לנקודת הקיצון המנוגדת לה והופכת ל"אנטי-תיזה". לבסוף, המטוטלת נעה בין שני קטבי המציאות עד שנוצר מעין שילוב שלהם (סינתיזה), אותה היגל הגדיר כ"שלם". וחוזר חלילה: "השלם", שהוא המציאות החדשה, יהפוך בהמשך לאנטי-תיזה, ומשם לסינתיזה חדשה. וכך הלאה והלאה.
■ בלי התראה מראש ובלי מחאות: הכירו את גל "ההתפטרות השקטה" ששוטף את העולם
■ כשוק העבודה רותח: 3 הערות על הטרנד האחרון שסוחף את העובדים
אחת ההבטחות שהיו טמונות בקידמה ובהתפתחות הטכנולוגיה, הייתה שחרורו ההדרגתי של האדם ממטלות הישרדותיות יומיומיות מתישות ומסוכנות כמו ציד, דיג, ליקוט, או הדלקת מדורה כדי להתחמם ולחמם מזון. ואכן, מכל אלה השתחררנו. מטלות כמו רכישת מזון או ביגוד בקניון הממוזג הן דבר של מה בכך כיום, וטוב שכך.
עם המצאת הקיטור והופעת המפעלים במאות ה-17 וה-18 השתנה העולם דרמטית, ואתו גם תנאי החיים של האדם העובד. מצד אחד, הוא עבר לעיר, שם נפתחו בפניו אופציות חדשות כמו חנויות ובתי ספר. מצד שני, העובדים, בהם ילדים, נדרשו לעבוד במפעלים שעות ארוכות עם תנאים ירודים וקטלניים בשכר נמוך.
תנועה המטוטלת הדיאלקטית הביאה לשינוי בתנאי החיים, עם התארגנויות העובדים שהחלו לצוץ ברחבי העולם ועימם הדרישה לתנאי עבודה נאותים. "8 שעות עבודה, 8 שעות פנאי ו-8 שעות שינה" הייתה קריאה פופולרית במיוחד של העובדים באמצע המאה ה-19. חלקם אפילו מתו למענה בהפגנות אלימות מול בעלי מפעלים שלא אהבו את הדרישה "המוגזמת" לשעות עבודה קבועות, לשכר מינימום, לסביבת עבודה נאותה ועוד. בהמשך, עם התגברות כוחם של העובדים, הצטרפותם לפוליטיקה והתפתחות התודעה האנושית ההומניסטית גם הגיעה חקיקה מתאימה, שהחלה להסדיר את דיני העבודה.
חלפו 150 שנים ויותר מאותם ימים. מאז, המטוטלת התנדנדה הלוך שוב אינספור פעמים. למשך כמה עשורים סביב אמצע המאה ה-20, היה נראה שנוצר בעולם המערבי מעין סטטוס-קוו של הפרדה בריאה בין העבודה לבין החיים לאחר שעות העבודה, חלק גדול ממנו נוצר בשל העברת הייצור רחוק מהעין, למדינות שבהן תנאי העבודה היו נחותים בהרבה מאשר במערב. אולם בעשורים האחרונים הגבולות שנוצרו במאמץ אנושי גדול נפרצו ונטשטשו. כל זאת, על רקע השתכללות העולם המודרני, והאתוסים המערביים המכוננים של הקפיטליזם - תחרותיות, הישגיות, צבירת-הון ועוד - ובשילוב של טכנולוגיה חסרת תקדים בהיסטוריה.
כיצד המציאות השתנתה?
לפני עידן האינטרנט, כאשר האמצעים הטכנולוגיים, כמו המחשב לדוגמה, היו זמינים לעובד רק במשרד, המעסיק יכול היה לבקש ממנו להשתמש בהם רק במהלך שעות העבודה. בסוף היום, היה העובד מכבה את המחשב ב-17:00, מתנתק מהעבודה וחוזר לביתו. למחרת הוא היה שב למשרד ב-8:00 בבוקר, מדליק את המחשב ומתחיל הכול מחדש (8 שעות עבודה, 8 שעות פנאי, 8 שעות שינה - זוכרים?). כך לגבי הטלפון, הפקס וכל אמצעי טכנולוגי במשרד.
הנתק בין העבודה ל"חיים" היה (כמעט) מוחלט וההפרדה הייתה מבנית בגלל שהייתה תלויה באמצעים הטכנולוגיים של התקופה. קרל מרקס קרא לתלות הזו בסביבה ובהשפעות שלה על האדם: "ההוויה מעצבת את התודעה".
בהתאם, ככל שהטכנולוגיה התקדמה, ונוספו עוד ועוד מכשירים חדשים - מחשבים ניידים, טלפונים סלולריים, אינטרנט והסמארטפון שמשלב בין כולם - השתנתה ההוויה.
השינויים הטכנולוגיים המהירים הביאו עימם דרישות חדשות מהעובדים. עכשיו, כשניתן לקחת את העבודה הביתה במחשב הנייד והעובד הממוצע מחזיק בכיסו מכשיר שכוח המחשוב שלו גדול מזה שתיפעל את נחיתת אפולו 11 על הירח ב-1969, מעסיקים גרגרנים החלו לדרוש מעובדיהם להשתמש בטכנולוגיה הזו ולהיות זמינים לענייני עבודה מחוץ לשעות העבודה.
עד צאת הנשמה
ההבטחה כי הטכנולוגיה תשחרר את האדם ממטלות מתישות ובהמיות ותאפשר לו לנצל את הזמן שהתפנה ולהפכו ל"יותר אנושי", הפכה למכשיר שמשעבד אותו וכובל אותו למקום העבודה. מרקס קרא לזה "הבהמי הופך לאנושי, והאנושי לבהמי". ההפרדה בוטלה כמעט לגמרי. הזמן והמרחב שהיו מוקדשים לעבודה נפרצו. המוטיבים הדכאניים של העבודה חדרו לתוך זמן הפנאי על חשבון תחביבים, משפחה, ילדים, חברים ועוד.
אינספור כתבות פורסמו על עובדי ההייטק שנשארים במשרדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. השכר הגבוה, הבירות החופשיות, שולחנות הביליארד, המסיבות ושאר הפינוקים, זכו לכתבות מחמיאות ולדירוגים מושכים. אבל המחיר ששילמו ההייטקיסטים נותר גבוה: היעדרות של שעות ארוכות מהבית; זמן מועט עם הילדים ובני הזוג; עבודה אינסופית גם מהבית.
ההייטק הוא כמובן הדוגמה הבולטת, אבל הוא לא לבד. עולם העבודה מלא בדוגמאות כאלה. על הרקע הזה, אין פלא שתנועת המטוטלת של הגל נעה עכשיו בכיוון הנגדי, ובקצב הטיקטוק, אל עבר התופעה שזכתה לשם "ההתפטרות השקטה". קשה לדעת בשלב זה מה ההיקף שלה, אך לפי הרעש ברשתות החברתיות ובעיתונים בולטים בעולם, אפשר בהחלט להתייחס אליה כאל אירוע מתהווה. בפרסקטיבה של כמה עשורים אפשר כמובן למצוא ביטויים דומים של התנגדות-עובדים (בעיקר צעירים) למצבם, ולכך ש'ההתפטרות השקטה' היא בעצם שם חדש לתופעה ישנה. כלומר, המטוטלת החלה את תנועתה מזמן והביטוי החדש, הוא עוד אחד על-רצף התנועה שלה.
הביטוי quiet quitting מוצלח יותר ורב-משמעי יותר מאשר התרגום שהפך בינתיים פופולרי בעברית - "התפטרות שקטה". בכלל, קשה שלא לתהות מדוע מכנים עבודה, שממשיכה להיעשות בגבולות ובזמנים שנקבעו לה אך לא מחוצה לה, "התפטרות". כך או כך, מהפופולריות הגוברת שלו בפלטפורמות שמזוהות עם צעירים נראה שזה לא עוד טרנד-רשת אלא בחירה מהפכנית מבורכת גם (אבל לא רק) בגלל שהיא נולדה לא מתוך אידאולוגיית-נגד, אלא באופן אינטואיטיבי מתוך תחושת הסתירה בין ההבטחה לחיים נוחים יותר שטמונה בקידמה, לבין חיי שעבוד לרצונם של מעסיקים ותאגידים.
התודעה יוצאת לקרב
בסופו של דבר זה די פשוט: ההוויה נחטפה בידי קברניטי עולם העבודה הקפיטליסטי ואיתה גם התודעה שלנו, שהטמיעה בעצמה את התנאים החדשים של העידן, שמחריפים עם כל שדרוג טכנולוגי.
אבל עכשיו התודעה מחזירה מלחמה. נמאס לה. היא רוצה להפסיק את התלות שהפכה אותה לבורג במכונה של מעסיק כזה או אחר, וכמהה לחירות שהובטחה לה. ואכן, העתיד כבר כאן, ואין סיבה לחכות.
ניתוק המכשירים לאחר שעות העבודה ובאמצעותם ביטול היחסים מטושטשי-הגבולות בין זמן ההתפרנסות לבין זמן הבטלה והפנאי כחלק מ"ההתפטרות השקטה" הם חלק מהצעדים שההיסטוריה מזמנת עכשיו בהתאם לעיקרון הדיאלקטי.
הפילוסוף ברטראנד ראסל כתב במאה הקודמת מאמר בשם "בשבח הבטלה" ובו הוא הביע תמיהה על כך שהאנושות בוחרת לעבוד באותו הקצב שהיא עבדה בו לפני המצאת המכונות.
"אני חושב שיש יותר מדי עבודה בעולם, שנזק כביר נגרם בשל האמונה כי העבודה היא מידה טובה, ומה שצריך להטיף לו במדינות מתועשות מודרניות שונה בתכלית ממה שהוטף לו קודם", כתב בתחילת המאמר והוסיף: "גברים ונשים רגילים, בהינתן להם האפשרות לחיים מאושרים ופנויים יותר, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד... מזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל".
ולכל המצקצקים על דור המילנילאס "המפונק" או "המנותק" או אלה שחרדים לעתיד הקפיטליזם או המשק או "הצמיחה" שייפגעו מאלה שבוחרים להאט את גלגליו - אל תדאגו, הכול בסדר. באמת. הסדר הקפיטליסטי לא הולך לשום מקום והוא גם לא יתהפך על ראשו. מקסימום הוא יקבל קצת פרופורציות. "נהגנו עד כה כטיפשים", כותב ראסל בסוף המאמר, "אבל אין שום סיבה להמשיך לחיות באיוולת לנצח".