בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock, Seth Aronstam
הכותב מלמד במכללות גליל מערבי וספיר, ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי
רצח בני משפחת דוואבשה בהצתת ביתם בכפר דומא היה מחריד. עד כמה אנו מוכנים להסתכן בהרשעת חף מפשע ואף להכשיר הודאה שהיא תוצאה של עינויים פיזיים, כדי להתהדר בכך שהענשנו את הרוצח ו"ביערנו הרע מקרבנו"? פסק הדין שניתן החודש, שבו הכשיר בית המשפט העליון את הודאת עמירם בן אוליאל, מטריד מאוד כביטוי לאופיה של מערכת המשפט הפלילי הישראלי.
הנאשם נחקר 17 ימים תוך מניעת מפגש עם סנגור, ולא הודה. לאחר מכן הופעלו נגדו "אמצעים מיוחדים" במסגרת "חקירת צורך", כלומר הוא עונה על־ידי חוקרי השב"כ, ומיד הודה ברצח.
"חקירת צורך" נועדה למקרים של "פצצה מתקתקת", אך הפעם החלו לענות רק לאחר שבועיים וחצי - זמן תקתוק ארוך. תחת עינויי השב"כ הודה הנאשם הודאות שגם בתי המשפט קבעו שאין להן כל ערך.
בהמשך, בחקירתו במשטרה ביקש הנאשם לפגוש סנגור. כעבור כחצי שעה הוכנס לחדר מיגל, ראש צוות חקירת השב"כ, וכעבור רבע שעה הנאשם הסכים להודות גם בפני חוקרי המשטרה. בהמשך הודה שוב בפני חוקרי המשטרה.
היש ערך להודאה תחת פחד מעינויים? הרי המחקרים מלמדים כי קיימת תופעה משמעותית של הודאות שווא. לאחר שהודה במשטרה, נלקח הנאשם ל"חקירת צורך" נוספת בשב"כ. זוהי הוכחה לכך שהיה לו ממה לפחד. בכל זאת הורשע הנאשם על סמך הודאתו, ללא ראיה משמעותית ועצמאית נוספת כלשהי.
פרטים מוכמנים?
מדוע פסק הדין כה מטריד? ראשית, כי מדובר במקרה קיצון שבו צריך להיות ברור לכל שההודאה לא עמדה בדרישת החוק "חופשית ומרצון", ובכל זאת העליון מקבלה ומרשיע. בית המשפט עצמו כותב שהשאלה היא האם הודאה שניצבת באמצע בין "חקירת צורך" תוך שימוש בלחץ פיזי (כלומר עינויים, ב.ס.) שקדמה לה לבין "חקירת צורך" אחריה היא חופשית ומרצון, אך מסתפק בחלוף 36 שעות מהעינויים הראשונים להכשרת ההודאה.
שנית, מטריד שהעליון הולך בעיניים עצומות לרווחה אחר כל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מרכז, בהסתמכו על ההלכה המשונה שלפיה בערעור לא נוטים להתערב בממצאים עובדתיים. אך אם גם במקרה שבו ההיגיון זועק שההודאה לא הייתה "חופשית ומרצון", ערכאת הערעור לא מתערבת, לא ברור מהי תרומתה לעשיית הצדק.
העליון מציין כי חוקר השב"כ מיגל העיד כי נוכחותו בשחזור (שאינו אלא המשך ההודאה) לא השפיעה על הנאשם, ומסביר כי מיגל הוא עד אמין. אך השאלה איננה אופיו של החוקר המענה, אלא החיל והרעדה שוודאי אחזו בנחקר בעקבות העינויים שקדמו להודאה, ושהתאמתו בעינויים שבאו אחריה. אם הנאשם לא פחד ממיגל, למה הוטרח מיגל מהשב"כ להגיע לחקירת המשטרה? מתבקשת מסקנת היגיון פשוטה של העליון. בנוסף, בניגוד להנחיות, השחזור נוהל על-ידי ראש צוות החקירה, שההיגיון מחייב שהיה בקי בפרטים. אך גם חריגה זו אינה מרגשת את השופטים.
שלישית, העליון מעניק משקל גדול לקביעת המחוזי שהנאשם ידע "פרטים מוכמנים", אך מטשטש את עליבותם. האחד הוא שהנאשם ציין כי החלון דרכו השליך את בקבוק התבערה נפתח משמאל לימין. אך יש רק שתי אפשרויות, ולכל אחת יש 50% להיות נכונה. העליון עצמו ציין כי יש חשיבות לכך שהפרט יהיה ייחודי, אך לא יישם זאת כראוי. הפרט השני - הנאשם ציין כי ראה רכב שחור חונה בזירה. גם זה פרט עלוב. מחקרים שנעשו על בסיס ממצאי פרויקט החפות האמריקאי מלמדים כי כמעט בכל הודאות השווא שמסרו חפים מפשע יש פרטים מוכמנים, שאותם למדו הנחקרים בעיקר משאלות החוקרים.
רביעית, העליון מסתפק ב"דבר מה נוסף" להודאה וכמעט מתעלם מ"דבר מה סותר" משמעותי מאוד: העד השכן איברהים העיד כי ראה בזירה, סמוך לאחר הרצח, שני אנשים עוטי מסכות שהתנהגו באופן מחשיד, וידע למסור תיאור מפורט שלהם. המחוזי אימץ בחום את עדותו באשר לצבעו השחור של הרכב, אך דחה בזלזול את עדותו שראה שני אנשים. לא הייתי מזלזל בעדות איברהים, שבמו־ידיו הציל ילד מהשריפה. העליון מקבל גם קביעה זו של המחוזי.
מתעלמים מהמחקר
חמישית, השופטים מתעלמים מהמחקרים המלמדים כי אין ביכולתם להבחין בין הודאת אמת להודאת שווא, ולכן אסור להרשיע על סמך ההודאה לבדה, ויש לדרוש "סיוע חזק" להודאה, לפחות ראיה נוספת משמעותית ועצמאית. את הדרישה הזו על הכנסת לחוקק - אחרת ההצהרה שאדם בחזקת חף מפשע אלא אם אשמתו הוכחה מעבר לספק סביר, כלומר בקרבה לוודאות, נותרת ריקה מתוכן.
לבסוף, פסיקתו של העליון לא רק מותירה את המשפט הישראלי בתפישה המיושנת של ההודאה כ"מלכת הראיות" - במקום להפנים, בעקבות המחקרים, שמדובר בקיסרית הרשעות השווא - אלא אף מרוקנת מתוכן את האיסור על עינויים. למקרא פסק הדין, מתברר כי העינויים הוכשרו לא רק לטיפול ב"פצצה מתקתקת" ולסיכול פיגוע, אלא לצורך חקירה רגילה של פשע שכבר בוצע. שהרי אם היה צורך בעינויים לסיכול פיגוע נוסף, מדוע המתינו 17 ימים שבהם הנאשם לא הודה, סמוך לתום תקופת מניעת המפגש עם הסנגור? בנוסף, הנאשם נעצר ארבעה חודשים לאחר הרצח. כל פצצה והתקתוק שלה.