תנו לעצמכם להיות גרועים / אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי
בטסי פרבס כבר לא באמת שרה.
כשגדלה, זמרת הסופרן שעברה הכשרה קלאסית התאמנה באינטנסיביות ושרה בקתדרלה הלאומית של וושינגטון ובכנסיית העיר ניו יורק. עם הזמן, דברים אחרים החלו למלא את חייה - הקריירה שלה בגיוס כספים לתמיכה באומנויות, בעל, שני ילדים. הכישורים שלה התנוונו. לפני כמה שנים, פרבס עשתה מבחן קבלה למקהלה, אמרו לה לא, והיא החליטה שזהו זה.
"אני יודעת מה התחושה לשיר ברמה גבוהה מאוד ואני כבר לא יכולה לעשות את זה", אמרה תושבת וושינגטון בת 36, "אז אני לא רוצה לעשות את זה כלל".
היא מתגעגעת לזה. אבל כשהיא שרה לבת שלה שיר ערש ויוצא לה זיוף, היא מתעצבנת. "הלוואי שיכולתי פשוט לשחרר", היא אומרת.
כל כך רבים מאיתנו גרועים בלהיות גרועים. כשהילדים שלנו הולכים לבית הספר, לומדים לרקוד או לנגן כלי נגינה, אנו דוחקים בהם: נסו משהו, המשיכו להתאמן, אתם רק מתחילים. ועדיין, כשאנו ניצבים מול הבינוניות שלנו, אנחנו מתקפלים במבוכה, מתייאשים או עוזבים את התחום לגמרי.
שמעתי יותר קללות כשראיינתי אנשים לטור הזה שפירטו את הכשלונות שלהם ממה ששמעתי כשכתבתי טור המוקדש לקללות. אנחנו באמת, באמת לא אוהבים להיות גרועים בדברים.
מה אם אנחנו מחמיצים משהו?
"זו כזו הקלה לא להיות צריך להיות טוב", אמרה קרן רינלדי, מנהלת פרסום ממנהטן ולפי הווידוי שלה - גולשת גלים איומה. אחרי 20 שנה על הגלשן, היא עדיין גרועה והיא מתה על זה.
ישנה ההתרגשות להיות על המים, תחושה שכל גל שהיא כן מצליחה לתפוס הוא בונוס. אבל ישנו גם סיפוק רב בלא להצטרך להיות מומחית, החופש לבקש עזרה ולהסתמך על אחרים בדרך שמעולם לא הייתה לה בעבודה או בבית עם הילדים.
בחזרה על היבשה, היא אומרת שהיא יותר מבינה וסבלנית לגבי טעויות של אחרים. "אתה פתאום מבין, 'וואו, הם מנסים'", אמרה.
רינלדי, שניסיונה הוביל לפרסום ספר על מה אפשר ללמוד מכשלון, ממליצה לשאול את עצמנו: "מה תמיד רצינו לעשות או לנסות וחששנו מדי?" מה שזה לא יהיה, היא אומרת, תתחילו לעשות אותו. אם יהיה לכם קשה, תפנימו את העובדה שאתם רק מתחילים.
"לכו על זה עם כל הענווה ותאמרו, 'אני חדש'", היא אומרת. "אנשים רוצים לעזור לכם ללמוד, זה גורם להם להרגיש טוב".
התמודדות עם הצפייה להיות מושלמים בכל רגע
פעם היינו יותר טובים בלהיות גרועים. מחקר מהעת האחרונה גילה שהרמות הממוצעות של פרפקציוניזם חברתי - התחושה שחייבים להראות לעולם שאנחנו ללא רבב - עלתה בקרב יותר מ־41 אלף סטודנטים במכללות בערך בשליש מ־1989 עד 2016.
לאורך זמן, התחרות על חינוך ומשרות גברה, מסביר תומס קורן, המחבר המוביל של המחקר ומרצה לפסיכולוגיה ומדע התנהגותי ב־LSE. דימויים של מושלמות ממלאים את הפיד שלנו ברשתות חברתיות, לצד פרסומות המבטיחות לנו שלא נהיה כל כך לוקים לו רק נקנה את הדבר הזה או ננסה את המוצר ההוא. הורים לעתים מוסיפים ללחץ, מתוך חשש שילדיהם יגלשו בסולם הסוציואקונומי.
"כל מרקם החברה מוחזק על זה, התחושה שלנו שאנחנו לא מספיק טובים", אמר ד"ר קורן.
שנתיים אחרי שהחל לנהל עסק משלו, התקשה אליוט פפר בכמה מהדברים היסודיים. המורכבויות של קודים של מס לא היו בעיה מבחינת רואה החשבון והמתכנן הפיננסי מאיזור בולטימור, אבל הוא לא הצליח לעקוב אחר הפניות לקוחות. הוא שכח לשלוח חשבוניות, ומעולם לא קיבל כסף שהרוויח ביושר.
בכנסים של יזמים קטנים כמוהו, "הייתי מהנהן בראשי, כאילו, 'כן, אני מצליח חבל"ז'", אמר. להודות שהוא לא טוב בחלק מהדברים הרגיש כמו הכרה בכך שהוא גרוע באופן כללי.
לבסוף פתר את הבעיה על ידי הכנסת שותף עסקי, מישהו מוצלח בדיוק במקומות בהם הוא גרוע. כשהתוודה על הבעיות, וראה את השותף החדש מתקן אותן, הבין שהחששות שלו מכך שישפטו אותו לרעה היו רק בראש שלו. "לאנשים לא כל כך אכפת", אמר.
ללמוד לשחרר
הציפיות שלנו לא עוזרות. אני התחלתי לעשות יוגה פה ושם בקיץ, אחרי שפציעה בריצה הוציאה אותי מהספורט המועדף עליי.
כשהתבכיינתי לסיד שולץ, רוכבת אופני הרים מקצוענית, שאני גרועה בתנוחות, ומתכווצת כל פעם שהמורה מתקרב למזרן שלי לתיקון התנוחה, התגובה שלה הייתה, למה את מצפה?
"זה קצת מעליב לאנשים שבילו שנים מחייהם ברכישת כישורים לחשוב שיהיו לך אותם בן לילה", אמרה שולץ מלוס אלמוס, ניו מקסיקו. רוכבת האופניים בת 31 בילתה את החורף שעבר בלמידת סוג של סקי נורדי, וטיפסה גבעות תלולות בתקווה לשפר כישורי הגלישה שלה במורדן.
"אנחנו מצפים להתקדמות לינארית", היא אומרת. שנים שבילתה באימוני הרכיבה על האופניים לימדו אותה שהשיפור לעתים קורה בקפיצות ועצירות, ולפניהן יש לפעמים זמנים ארוכים של סטגנציה או אפילו תקופות בהן אנו נעשים גרועים יותר.
מרגע שזכרי בוק לכד בזווית העין תחרות BMX בטלוויזיה כשהיה בן 14 בצפון דקוטה, היה משוכנע ששם טמון עתידו. הוא הוציא כסף משכרו כמחלק עיתונים לקניית אופני פעלולים ובנה רמפות בחצר הבית. אחרי הלימודים בתיכון, הלך לדרום קליפורניה לעבוד ולהתאמן במתקן מיוחד שיש בו ריפוד גומי ורמפות.
הוא גילה שני דברים: הוא לא מספיק טוב כדי להיות מקצוען; הוא לא בטוח שהוא רוצה להיות מקצוען.
חיי רוכב BMX מקצוענים אינם זוהרים כפי שתיאר, הוא אומר. כששהה לצד הגיבורים שלו, ראה כמה מהם נאבקים בקשיים כספיים, התמכרויות לסמים ופציעות. "יכולתי כבר אז להבין שזה לא מה שיעשה אותי מאושר", הוא אומר.
לבסוף עזב את החוף המערבי של ארה"ב ונרשם למכללה בקולורדו. כיום הוא יועץ הון. בימים אלה, בוק בן ה־39 הולך לפארקים מקומיים עם האופניים שלו, ואז כשהוא מחליק במורד מעקה מתכת, ונוחת יפה אחרי 360 מעלות - או נוחת גרוע אחרי פחות מ־360 - הוא מרגיש כמו ילד קטן, מתאחד עם הרגע בשלוות זן. המטרה היא פשוט להיות שם.
"היתרון בלא לדחוף את עצמי כל יום", הוא אומר, "זה שאני יכול לרכב מתי שאני רוצה".