חיפה / צילום: Shutterstock, Altosvic
קרן היסוד תובעת 8 מיליון שקל מהקרן הקיימת לישראל על זכויות שנלקחו ממנה במתחם הטכניון הישן בחיפה. התביעה הוגשה בשל רצונה של הקרן ליהנות משווי הזכויות בנכס כעת, ולא בעת המימוש - שלדברי גורמים המעורים בנושא עשוי להתרחש רק בעוד זמן רב מאוד.
נציין כי הקרן עצמה הציגה שומה אשר קובעת את שווי זכויותיה על 39 מיליון שקל לפחות, אך הקרן החליטה לתבוע מקק"ל פיצויים בסכום של 8 מיליון שקל בלבד, "משיקולי אגרה" לדבריה.
מתחם הטכניון הישן הוא המבנה הראשון שבו פעל המוסד, עוד לפני קום המדינה. הוא נחנך רשמית בשנת 1925, ושנתיים לאחר מכן ניתנו בו זכויות לקרן היסוד - זכויות על המבנים בקרקע בלבד, "המחוברים", מצב המוגדר בחוק כאינשאאט: רישום הזכויות על המבנים בנפרד מהזכויות על הקרקע. כיום פועלים במבנים הללו בין היתר המדעטק (המוזיאון הלאומי למדע) ובית הספר הריאלי. קק"ל היא שהחזיקה מאז בזכויות על הקרקע עצמה, ומצב הדברים הזה הוביל להגשת התביעה.
"קק"ל התעשרה על חשבון התובעת, ולא שילמה כל פיצוי"
בסביבות שנת 2000 החל הליך להסדרת המקרקעין במתחם על-ידי לשכת הסדר המקרקעין בחיפה, על רקע חלוקת הזכויות המדוברת בין שני הצדדים. במסגרת זו הוגשו תביעות הדדיות, שהועברו לבית המשפט המחוזי בחיפה, וזה קבע כי זכויות קרן היסוד במתחם יבוטלו ויימחקו, ויירשמו על שמה של קק"ל, בעקבות ביטול סעיף בחוק המאפשר הסדר סכסוכים במקרה של אינשאאט. בית המשפט קבע כי בשאלת הפיצוי יש לדון בנפרד.
קביעתו של בית המשפט המחוזי בנושא הפיצוי הובילה את קרן היסוד להגשת תביעה חדשה, שבה היא דורשת להורות לקק"ל לשלם לה פיצוי בסך 8 מיליון שקל, שכן לטענתה לא קיבלה כל פיצוי עד היום. "הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת, ואין ולא יכול להיות כל עוררין על עובדה זו", נכתב בכתב התביעה, שהוגש באמצעות משרד רולוף & יונאי - עורכי דין ונוטריונים. "אין המדובר בהתעשרות 'קלה', בלשון המעטה.
"אין ולא יכולה להיות מחלוקת לעניין הפגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת, שכן המחוברים היו רשומים בבעלותה והועברו לבעלות הנתבעת ללא כל פיצוי. הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת: ביום אחד היו בידי התובעת זכויות קנייניות במחוברים, וביום שלאחר מכן איבדה זכויות בשווי 39 מיליון שקל. התובעת ניסתה לא אחת להגיע לפשרה, אך במהלך המו"מ התברר שוב ושוב שהנתבעת פשוט אינה נכונה לכל פשרה, לא כל שכן ראויה והולמת".
קרן היסוד טוענת עוד בכתב התביעה כי המצב שנוצר נובע כולו מפער חקיקתי, קרי ביטול אותו סעיף מדובר שאינו מאפשר הגעה להסדר במקרה של אינשאאט, וזאת מבלי שניתן למצב הייחודי פתרון אחר.
לדבריה, הפסד הזכויות נגרם "בשל לאקונה חקיקתית ותו לא. התובעת נפלה בין הכיסאות: על אף שאין מוצדקת מתביעתה לפי כל רציונל - משפטי או מן הצדק - הסעיף המתייחס למקרה הספציפי בוטל, ולמעשה אין כיום התייחסות ספציפית בחוק למקרים כגון דא. המחוקק לא ראה לנכון לקבוע הסדר חקיקתי אחר, מתוך מחשבה כי הצדדים 'יסתדרו' ביניהם. לדאבון הלב, האופטימיות של המחוקק מתנפצת על חומת המציאות".
מקק"ל נמסר בתגובה: "קרן היסוד אינה זכאית לסכומים שהיא דורשת. יש לשים לב ששני הגופים השקיעו עבור מוסד הטכניון, והסכומים הנדרשים על-ידי קרן היסוד אינם מקובלים. במשא-המתן המוקדם שנוהל עם התובעת, היא עמדה על דרישתה היחידה, לקבל פיצוי בגין ה'מחוברים' לפי שווי מסחרי, ולא לפי שווי ציבורי חינוכי כפי שמיועדת הקרקע כיום ומשרתת את מוסד הטכניון".
הפיצוי הנמוך: סיכוי קטן למימוש - וחיסכון כספי
בשולי הדברים נציין את מה שהוזכר לעיל בקצרה: התובעת טוענת כי שווי זכויות "המחוברים" הוא 39 מיליון שקל, לפי שומה שניסח השמאי דותן דרעי עוד באוקטובר 2011. למרות זאת, תובעת הקרן סכום המהווה רק כ-20% מערך זה. ומדוע? כפי שכתבה בכתב התביעה, הכול קשור באגרה שעליה לשלם לבית המשפט: "אין המדובר בפיצוי הולם עבור שווי המחוברים, אך משיקולי אגרה לא נותר בידי התובעת אלא לתבוע סכום זה בלבד".
כל הליך משפטי באשר הוא גורר אגרה בגובה מסוים. תביעה כספית לבית המשפט המחוזי גוררת אחריה אגרה בגובה 2.5% מהסכום הנתבע כפיצוי, ועוד 1% על כל סכום גבוה מ-24,718,450 שקל. בהתאם לכך, קרן היסוד שילמה על תביעתה אגרה בסך 200 אלף שקל בלבד, משום שתבעה רק 8 מיליון שקל. אם הייתה תובעת פיצוי מלא בגובה 39 מיליון שקל, היא הייתה נדרשת לשלם 1.1 מיליון שקל, כך שמדובר מבחינתה בחיסכון של כמעט מיליון שקל.
מבדיקת גלובס עולה כי בין השנים 2015 ל-2020, למעט שנה אחת (2017), הציגה קרן היסוד גירעון תקציבי שנתי, שבשנת 2020 עמד על כמעט 4 מיליון דולר. גורמים המעורים בפעילות הקרן מציינים כי לא מדובר בגירעון "אמיתי", שכן הקרן אינה גוף עסקי, אלא בחוסרים שנגרמים בשל העברת כספים בהיקף גבוה מהתכנון השנתית, כספים המגיעים מהרזרבות התקציביות של הקרן.
אותם גורמים מבהירים כי "שיקולי האגרה" לא נובעים רק מהרצון לחסוך בהוצאות: "מדובר בנכס שיש ספק גדול לגבי יכולת המימוש שלו, ועלות המימוש שלו נמוכה משמעותית מהסכום שנקבע. השומה (שאותה הציגה הקרן עצמה בתביעה, כאמור) לא לקחה זאת בחשבון. זו עסקה מורכבת, והקרן העדיפה לקבל את שווי החלק שלה כבר עכשיו. שיקולי האגרה כוללים גם הערכה של ניהול סיכונים ועלות מול תועלת ביחס לאפשרות לעסקה במתחם".