איילת בן עזר / צילום: רמי זרנגר
אולי העושר כבר מזמן לא מרוכז בידי כמה משפחות מורמות מעם, אבל סיבוב בשבילים המוריקים של אוניברסיטת רייכמן הוא הומאז' לשושלות ההון הישראליות והיהודיות הידועות. עופר, אריסון, רקנאטי, אדלסון, כצמן, וגם לאודר, ברוך איבצ'ר ומארק ריץ' הם רק חלק מהשמות שמתנוססים על הבניינים ומכוני המחקר של המקום. אולי לא הון־שלטון, אבל בהחלט הון־מכון. לא שרייכמן היא האוניברסיטה היחידה שנעזרת בתורמים עשירים, אבל דומה שהמקבץ כאן גדול במיוחד.
רייכמן לא רק בולטת בתרומות שהיא מצליחה לגייס, היא גם מוסד הלימודים האקדמי היקר ביותר בארץ. תלמידים שרוצים להשתלב בה נאלצים להיפרד מ־44 אלף שקל לשנה בתואר הראשון, וה־MBA אפילו יקר יותר. השנייה אחריה, בהפרש של כמה אלפי שקלים לשנה, היא המכללה למינהל. האוניברסיטאות האחרות כולן מתוקצבות, ושכר הלימוד בהן מגיע לשליש או פחות.
● צמחה באינסטגרם ומוכרת במיליונים: הציירת הצעירה שמסעירה את עולם האמנות
● במאה ה-20 ראינו את הנס הכלכלי הגדול בהיסטוריה. הוא נגמר | ראיון
● החיילות שמסתערות על נתיב הקריפטו של ארגוני הטרור
מאז הקמתה רייכמן היא גם המוסד הכי מושך אש בזירה האקדמית. מלבד העובדה שהיא נחשבת למקום שבו לומדים בני הצמרת הכלכלית המקומית, במשך שנים היא נתקלה בהתנגדות עזה מצד האוניברסיטאות האחרות לניסיון שלה להפוך ממכללה (המרכז הבינתחומי) לאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל - תואר שהשיגה לבסוף לפני קצת יותר משנה. אלה גם התלוננו לא מעט על "גניבת מרצים" מצד הגוף שבניגוד להן אינו מוגבל בגובה השכר שהוא יכול לשלם. המתנגד החריף ביותר אולי היה שמואל סלבין, לשעבר מנכ"ל האוצר וחבר הוות"ת (הוועדה לתקצוב ותכנון של המועצה להשכלה גבוהה), שכינה אותה "מועדון הכשרה מקצועית לבני ובנות עשירים" וטען כי "בגלל הקשרים של רייכמן עם גורמים פוליטיים לקחו מכללה בינונית ובאמצעות פוליטיקה עלובה הקימו אוניברסיטה".
"רייכמן (אוריאל, מייסד ויו"ר האוניברסיטה - ש"ל) קורא לזה הקרטל, ואני מסכימה איתו", אומרת ד"ר איילת בן עזר, מנכ"לית וסגנית נשיא באוניברסיטת רייכמן, בראיון לרגל פתיחת שנת הלימודים תשפ"ג השבוע, שבה יתחילו את לימודיהם במוסד 8,600 סטודנטים. "האוניברסיטאות לא רצו שנהפוך לאוניברסיטה, המל"ג לא עשתה לנו חיים קלים. הם לא רוצים עוד תחרות, לא רוצים עוד אנשים שייכנסו איתם לאוטובוס, כי הוא מלא. חווינו קשיים רוב הדרך, ואני הייתי שותפה לרבים מהם. כל תואר שרצינו לתת היה כרוך במאבק. אבל ככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ, כי אנחנו מההתחלה, מהיום הראשון, נבנינו כאוניברסיטה".
רייכמן "גנב" גם אותה
בן עזר, שבאמת שם כמעט מההתחלה, היא למעשה אחת הדוגמאות למרצה שהבינתחומי "גנב" ממוסד אחר. היא התחילה את דרכה האקדמית בלימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. שם גם פגשה לראשונה את פרופ' רייכמן, שהיה אז דקאן הפקולטה למשפטים שם, וגם למדה אצלו דיני קניין.
אחרי התמחות בפרקליטות האזרחית, נסעה לאנגליה עם בעלה דאז. הוא למד מינהל עסקים והיא עבדה במשרד עורכי דין מקומי. משם הם עברו לשנה בשוויץ. "כשחזרנו לארץ הייתי בהריון עם הבכורה שלי", משחזרת בן עזר, "וחשבתי שלא נכון להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין כשאני בחודש החמישי. כיוון שסיימתי בשעתו לימודי משפטים בהצטיינות, קיבלו אותי להיות מתרגלת באוניברסיטת תל אביב".
כשפרופ' רייכמן פתח את מכללת רמות משפט, ב־1990 - שהייתה המכללה הלא מתוקצבת הראשונה בישראל - הוא הזמין אותה להרצות שם. באותה התקופה הקימה אוניברסיטת חיפה פקולטה למשפטים, ובן עזר קיבלה הצעה להרצות ובמקביל לעשות דוקטורט.
הפגישה הבאה עם רייכמן הייתה כשמונה שנים לאחר מכן, ב־1998. בן עזר כבר נחשבה מרצה מצטיינת, והוא כבר הקים את המרכז הבינתחומי וחיפש מרצים למשפטים. "קבענו פגישה, ובאתי לפה. לא היה כאן כמעט כלום, רק הצריפים של הבסיס הצבאי שעליו הוקם המרכז. בחוץ היה מבול, ולא היה ניקוז בשבילים אז הכול היה מלא מים. הייתי צריכה להרים את המכנסיים שנרטבו לי ביד אחת, וביד השנייה להחזיק את המטרייה. ככה פגשתי אותו. אבל ראיתי אדם עם זיק בעיניים. הוא עשה לי סיבוב בגשם ואמר: פה תהיה אוניברסיטה בינלאומית. יבואו אנשים מכל העולם, וזו תהיה אבן שואבת. אמרתי לעצמי: הבנאדם שכח את הכדורים או לחלופין לוקח משהו שאולי כדאי גם לי לקחת. זה היה נראה לי הזוי. אבל לצד זה היה בו משהו מידבק, משכנע".
השכנוע גם כלל משכורת טובה יותר מאשר בחיפה.
"זה היה יותר כסף אבל זה לא היה מה שהכריע. ההבדל לא היה כזה גדול. זו לא הייתה הסיבה שבאתי. היה משהו בחזון שלו, בראשוניות הזאת, שהלהיב אותי".
תרשי לי רגע להתעכב על השיטה. במערכת הציבורית השכר קבוע על פי הדרגה, ואילו אתם יכולים לקטוף מרצים פופולריים ולשלם להם יותר. שמעתי סיפורים על מחלקות שלמות שהועברו לפה מאוניברסיטאות אחרות.
"אנחנו נמצאים בשוק חופשי, ובשוק חופשי יש היצע וביקוש ואדם יכול לבחור מה שטוב ונכון לו, כמו שלקחו אותי. וזה בסדר. לא הייתי מעורבת במקרים שתיארת (שקרו בתחילת הדרך של הבינתחומי -ש"ל), אבל לפעמים כשאתה לוקח מישהו, הוא מגיע עם עוד חוקרים כקבוצה, כי הם חוקרים יחד. קל להגיד 'לקחתם אותם', אבל יש דינמיקה לדברים האלה".
בן עזר לימדה במרכז הבינתחומי דיני נזיקין, משפט בינלאומי פרטי ואחריות יצרנים למוצרים פגומים (על הנושא האחרון גם כתבה ספר), ופיתחה קריירה אקדמית כמו חוקרים רבים אחרים. אבל עם הזמן היא הגיעה להבנה שהיא לא רוצה להמשיך במסלול הזה. "הבנתי שבקריירה אקדמית אתה קודם כל נמדד על מאמרים, ובשביל להגיע להיות פרופסור - שזו המטרה בקריירה כזאת - אצטרך לשבת כל היום מול המחשב או בספרייה. זה מרתק ונהדר, אבל לא אהבתי את הבדידות הזאת. אני אדם של אנשים. מה שמשך אותי במקור לאקדמיה הוא ההוראה, האינטראקציה עם אנשים. זה תהליך שדרש אומץ".
כך, ב־2005, כשבשלה ההחלטה, פנתה בן עזר לרייכמן ואמרה לו שהיא רוצה לעשות שינוי - שהוביל אותה להתמנות לסגנית נשיא למינהל, ולפני ארבע שנים למנכ"לית המרכז הבינתחומי, תפקיד שלא היה קיים קודם לכן, שכן רייכמן כנשיא היה גם "מעין מנכ"ל בפועל (בספטמבר השנה שעברה פרש רייכמן מתפקיד הנשיא ופרופ' רפי מלניק מונה במקומו - ש"ל)".
הוויתור של בן עזר על הפרופסורה לא היה עניין של מה בכך, גם בגלל הרקע המשפחתי. היא בת לאב רואה חשבון ואם, שבתחילת דרכה הייתה מחנכת ובשלב מסוים החלה לעבוד איתו. "תמיד צחקנו שאצלנו בבית הכול זה מאזנים, מה היתרונות ומה החסרונות. זה היה בית מאוד אינטלקטואלי, בית שבו קוראים הרבה ספרים ודוחפים למצוינות. לבוא לאבא שלי ולהגיד לו: נכון שאני מרצה בכירה אבל החלטתי שאני לא רוצה להיות פרופסור אלא ללכת להיות מנהלת, זה לא היה פשוט".
היא גדלה בתל אביב, ב"צנטרום של הפיילה", כהגדרתה, שדרות בן גוריון פינת דיזינגוף, עם שתי אחיות - רקפת רוסק-עמינח, בעבר מנכ"לית בנק לאומי והיום שותפה־מנהלת בקבוצת Team8, וסיגל רוסק גיסין, עורכת דין, בעבר תובעת במשטרה וממקימות סוכנות הפונדקאות "חיים חדשים" . "נשארנו מאוד מחוברות, אחיותיי ואני", אומרת בן עזר. "ובכל פעם שיש למישהי יום הולדת אנחנו עושות יום כיף לשלושתנו. האחרון היה של סיגל, נסענו לדיזנגוף, עשינו פוט מסאז', מסעדה, הסתובבנו".
כילדה היא רקדה בלט וג'אז, התחרתה בריצות קצרות בנבחרת האתלטיקה של בית הספר, למדה צרפתית, הדריכה בצופים, ובמסגרת זו אפילו התארחה חצי שנה אצל משפחה אמריקאית במסגרת חילופי נוער, והרצתה שם על ישראל. בצבא היא שירתה ב־8200.
לצד תפקידה כמנכ"לית מכהנת בן עזר בדירקטוריונים שונים, בהם החברה הממשלתית לתיירות, כור תעשיות, דן תחבורה ציבורית, מכבי ועד מאי האחרון גם שופרסל, שם הייתה דירקטורית שש שנים. אף שהרוחות בקבוצה סערו סביב משבר ניהולי שהחל עם פרישתו, או פרישתו הכפויה, של איציק אברכהן מתפקיד המנכ"ל בינואר השנה, בן עזר מעדיפה לסכם ב"הייתי שש שנים מצוינות בשופרסל. היו שם כל מיני עניינים אבל אני לא הייתי לעומתית, עשיתי תמיד מה שהיה נכון בעיניי". לפני שבועות אחדים גם מונתה לדירקטורית בהראל השקעות. בן עזר אף חברה בפורום המנהיגות הבינלאומי iwforum.org לצד 7,500 נשים מכל העולם.
"כסף לא הופך אדם לפסול"
ברייכמן היא צפויה לחגוג מהלך חדש: לאחר שספגה האוניברסיטה ביקורת שלפיה תחומי הלימוד בה מוגבלים, ואין מדעי הרוח והחיים, השנה תיפתח בה חטיבה למדעי החיים במסגרת בית הספר לפסיכולוגיה, ובקרוב, לאחר שיתקבלו האישורים הדרושים, ייפתח בית הספר הפרטי הראשון לרפואה. המימון כבר נמצא, ובית הספר ייקרא על שם דינה רקנאטי.
אז עכשיו גם לימודי רפואה הם לבני עשירים?
"ממש לא. הרי היום מי שלא מתקבל לרפואה בארץ וידו משגת נוסע ללמוד בבולגריה או באיטליה. אין מספיק רופאים בישראל ובבתי הספר לרפואה כאן אין מספיק מקומות. זו משימה לאומית לפתוח עוד בית ספר כזה.
"דיברת על השכלה רק לעשירים. בתחילת שנות התשעים ההשכלה הגבוהה הייתה באמת רק לעשירים. היו אז רק 75 אלף סטודנטים בישראל, ומי שלא התקבל למשפטים למשל, נסע לאנגליה. ההקמה של רמות משפט על ידי רייכמן הובילה לפתיחה מסיבית של מכללות בישראל וליותר מ־300 אלף תלמידים בהשכלה הגבוהה היום. המל"ג נתן לו פרס על מפעל פורץ דרך בזכות זה, הוא יצר יותר מוביליות חברתית".
אבל לא היה עדיף למשל לפתוח בית ספר לרפואה נוסף בפריפריה ובשכר לימוד מסובסד? לתת צ'אנס גם לאנשים מהפריפריה?
"יהיה צ'אנס גם לאנשים מהפריפריה ללמוד פה. לאפשר גם לאנשים שלא יכולים לשלם להגיע לבית הספר לרפואה שלנו - זה על האג'נדה. אבל עוד מוקדם לפרט".
הפרופיל הסוציו־אקונומי כאן מאוד גבוה. הביקורת העיקרית על המוסד היא שהסיבה היא שהמיליה העסקי שולח אליו את בניו ובנותיו.
"המוסד נותן מלגות לכל סטודנט שישי, חלקן הגדול על בסיס סוציו־אקונומי והקטן יותר הוא מלגות הצטיינות. ביחס לגודלו זה הגוף שנותן הכי הרבה מלגות בישראל, למרות שאנחנו לא מקבלים מהמדינה שקל. אנחנו נסמכים על המקורות שלנו ועל תרומות. נכון שהמיליה שולח לפה את הילדים שלו, אבל יש לנו סטודנטים אתיופים וערבים בתמיכה מסיבית ואנשים מהפריפריה שלומדים במלגה מלאה".
ציניקנים יראו בזה מירוק מצפון. קצת יותר מ־15% על מלגות, אבל כל השאר משלמים מינימום 130 אלף שקל. לזה צריך הורים עשירים או הלוואות גבוהות.
"גם כך שכר הלימוד מכסה בערך 80% מההוצאות של האוניברסיטה, ואת השאר אנחנו צריכים להשלים מתרומות. הרי אנחנו לא מתוקצבים, ויש לנו פחות משאבים מאשר לאוניברסיטאות הציבוריות. אנשים מגיעים לפה כבר 27 שנה ומשלמים לנו, למרות שזה יותר גבוה ממקומות אחרים, כי התשואה שהם מקבלים גבוהה מאוד. חלק גדול מהמועמדים שלנו היו יכולים להתקבל לכל אוניברסיטה ולשלם פחות - והם באים לפה.
"חוץ מזה, חלק מהתלמידים עובדים ואנחנו משתדלים להקל עליהם. לחלק אנחנו מסדרים התמחויות בתעשייה שלפעמים מקבלים עליהן תשלום, יש לנו מרכז קריירה שהקמתי, ושיעור ההשמה של הבוגרים שלנו היום גבוה ביותר".
בן עזר מציגה בגאווה נתונים של זרוע העבודה במשרד הכלכלה והתעשייה (המבוססים על פי נתוני הלמ"ס מ־2019), שמשווים בין שכרם של בוגרי מוסדות אקדמיים שונים במדעי המחשב לאחר חמש שנות עבודה. לפיהם, רייכמן מככבת עם שכר ממוצע 39,900 שקל לחודש. כמו כן, היא מציינת שבוגרי הבינתחומי לדורותיהם הקימו 300 סטארט־אפים ו־16 יוניקורנים, ואת מכוני המחקר הרבים במוסד, שניירות העמדה שלהם משמשים גם את הממשלות.
לעומת זאת, בדירוג שנחאי, שנחשב הדירוג הבינלאומי היוקרתי ביותר של מוסדות אקדמיים, אוניברסיטת רייכמן אינה מדורגת כלל בין אלף המוסדות הראשונים בעולם. "דירוג שנחאי", מוסרים ברייכמן, "מבוסס על על כמה מדדים, כגון מספר חברי הסגל ובוגרי האוניברסיטה שזכו בפרסי נובל ומדליות פילדס, מספר הפעמים שבהן הופיע מאמר של חוקר באוניברסיטה במגזינים מדעיים מובילים ומספר הפעמים שבהן מאמרים של חוקרים במוסדות צוטטו על ידי עמיתיהם. כמו כן, הדירוג מבליט בעיקר נושאים טכנולוגיים. בתי ספר שלה כמו ממשל, פסיכולוגיה ותקשורת מדורגים במקומות מכובדים".
כפי שציינת, אתם מחויבים להישען על תורמים, שחלק מבניהם ובנותיהם למדו או לומדים כאן. קרה שהם לא התקבלו?
"קרה. אנחנו לא מתפשרים על התנאים האקדמיים. ישראל היא מדינה קטנה ולפעמים כיף להגיד דברים. יש תדמית שמבוססת אולי על מה שהיה בשנה הראשונה. אבל מזמן זה לא כך, ואני זו שמטפלת בזה על בסיס יומיומי. בחודשיים שלפני פתיחת שנת הלימודים הלחץ עליי מטורף. אני מאכזבת כל היום המון אנשים, שחלקם חברים שלי".
התדמית הזאת נוצרה גם משום שמלבד המדדים הקשיחים של בגרות ופסיכומטרי יש אצלכם ועדות קבלה שנותנות הקלות כניסה לתלמידים שלא עמדו בתנאים.
"ב-99% מהמקרים הוועדות מכשירות מקרים קיצוניים, כמו אדם שחסר לו חצי נקודה ויש לו ברקורד יזמות חריגה. אנחנו נותנים הקלות גם למי ששירת חמש שנים בצה"ל ביחידה לוחמת ולספורטאי תחרותי עם קבלות. יש לנו פה הרבה אנשים שהתחרו באולימפיאדות, כמו אריק זאבי, אורי ששון, יעל ארד, מוקי שגיא. מנכ"ל מחלקת הספורט שלנו עושה מיונים כמו בספרטה".
זה אחלה יחסי ציבור. אלה מותגים שמוסיפים ליוקרת המוסד.
"לא אגיד לך שלא עושה לנו טוב שיש לנו ספורטאים אולימפיים, ושיווק כשלעצמו אינו דבר פסול. אבל הרי אנחנו גם נותנים הקלות לקרביים, ובזה אין שום דבר שיווקי. ההנחה שלנו היא שלספורטאים תחרותיים ולוחמים יש כוח רצון, כוח סבל והתמדה, שזה לא פחות חשוב. הסטטיסטיקה שלנו מראה שהאנשים הללו סיימו בהצטיינות באחוזים גבוהים, אף שהתקבלו עם ציונים קצת פחות גבוהים. נוסף על כך, אנחנו רוצים להחזיר למי שתרם למדינה כלוחם, אנחנו אוניברסיטה ציונית".
גוף התקשורת שקוף ערך לאחרונה בדיקה שממנה עלה שכ־40% ממקבלי תואר דוקטור לשם כבוד אצלכם נמנים עם התורמים שלכם.
"דוקטורט לשם כבוד הוא תואר שנותנים לאנשים שתרמו למדינה, לקהילה ולמוסד בכל האקדמיות. אני לא חושבת שהאחוז של התורמים למוסד אצלנו גבוה יותר. אנחנו מקפידים שלמקבל התואר יש תרומות נוספות, למדינה, לציונות, לעולם היהודי, לחברה. אבל העובדה שלמישהו יש הרבה כסף לא הופכת אותו לאדם פסול. זה אומר שיש לו יותר יכולת לתרום, ואם הוא משתמש ביכולת הזאת, אז למה לא לכבד את זה?".
"לדבר עם סטודנטים בשפתם"
כדרכה מדי שנה ניצלה בן עזר את פגרת הקיץ לסיור לימודי באוניברסיטאות נבחרות בעולם. הפעם היא ביקרה במסגרת זאת באיטליה, אוסטריה ושוויץ. לדבריה, בכל המוסדות הללו כולם מעסיקים את עצמם בשאלה איך ייראה הקמפוס העתידי, מה הנוסחה הנכונה להקנות ידע בעולם של אחרי הקורונה, איך משלבים את האונליין עם הלימוד בכיתות, ובעיקר איך מתאימים את התוכנית לסטודנט החדש.
"היום רוב הסטודנטים הם בני דור ה־Z ואנחנו צריכים להתכונן לדור הבא, האלפא, שיש הקוראים לו דור הזכוכית, על שם זכוכית המסכים. זה דור שמוסח בקלות, הקשב שלו הרבה יותר קצר. הדורות האלה מאוד מאתגרים את האקדמיה. סף הקשב שלהם נמוך, הם חסרי סבלנות, וצריך לתת להם הרבה פחות ידע והרבה יותר כלים איך למצוא את הידע ומה לעשות איתו. אלה גם אנשים שישנו מהר מאוד, וכבר היום משנים מהר, את המסלול שלהם.
אני רואה את זה במרכז הקריירה שלנו. הם עובדים שנתיים־שלוש ורוצים לחפש עבודה אחרת. כל הזמן רוצים להתקדם, לשנות. בשל האופי הזה, וגם בשל התארכות תוחלת החיים, הם יחליפו במהלך החיים הרבה פעמים את המקצוע שלהם, ולפעמים התחום שלמדו באוניברסיטה ייעלם בכלל. העולם משתנה מהר וצריך לתת להם כלים להשתנות מהר בעצמם".
איך את מתאימה לזה תוכנית לימודים?
"צריך למצוא את התמהיל ולהיות הרבה יותר אינטראקטיבי, לדבר איתם בשפות שלהם. אנחנו היום נמצאים בטיקטוק, באינסטגרם, בכל הרשתות, מתקשרים איתם בוואטסאפ, ברשתות החברתיות. אנחנו מכשירים את המרצים ונותנים להם הדרכות איך ללמד כך.
"עוד דבר שאנחנו נותנים להם הוא מיומנויות רכות, כמו ניהול זמן, סטורי טלינג, שיווק עצמי, יכולת להציג פרזנטציה. אלה דברים חשובים מאוד בעולם התעסוקה. אחד הדברים שלמדתי בסיור ואתחיל ליישם אחרי סוכות נקרא 'הצלחת סטודנט' - כלים לחוסן ובריאות נפשית, פסיכולוגיה חיובית ומיינדפולנס.
"הסטודנט של פעם לא דרש חוויה. הוא היה מקבל הרצאה, רושם אותה ולומד בעל פה. הסטודנט של היום שונה. אבל הדבר שהכי שמתי לב אליו הוא שחשוב להחזיר את הסטודנטים למקום שאליו הם הכי משתוקקים - לחזור לחוויה האריסטוטלית של לשבת בקבוצות ולהחליף דעות - דווקא בגלל העולם הדיגיטלי של היום".
איילת בן עזר (59)
אישי: בזוגיות + שני ילדים מנישואים קודמים, אבל חולקת עם בן זוגה חמישה ילדים ("אנחנו חבורה מאוד מגובשת"); גרה בכפר שמריהו
מקצועי: מנכ"לית אוניברסיטת רייכמן, מכהנת בדירקטוריונים של החברה הממשלתית לתיירות, כור תעשיות, דן, מכבי והראל השקעות; דוקטור למשפטים
עוד משהו: חובבת קריאה וספורט