גירושים / אילוסטרציה: Shutterstock, Elnur
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
בשנת 2016 החל יישומו של חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, שמטרתו המוצהרת הייתה להפחית את מספר והיקף ההתדיינויות בסכסוכים פנים-משפחתיים בין בני זוג או בין הורים וילדיהם, באמצעות כפיית הליך מקדמי גישורי ומניעת האפשרות להגיש תביעות לבית המשפט בטרם הושלם.
המחוקק סבר כי בני זוג רצים מהר מדי לבתי המשפט ומגישים תביעות שכוללות השמצות ועלבונות כלפי הצד שכנגד, שיש בהם כדי ללבות את הסכסוך. לכן, בשש השנים האחרונות, גבר או אישה המעוניינים להגיש תביעה שקשורה לפירוק הנישואים ביניהם, נדרשים לגשת תחילה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני ולהגיש "בקשה ליישוב סכסוך", שהוא טופס פשוט הכולל את פרטי הצדדים בלבד. לאחר הגשת הטופס, הצדדים מוזמנים למפגש עם עובד סוציאלי, שמנסה לשכנע אותם כי מוטב להם ליישב את המחלוקות ביניהם באמצעות גישור, מאשר באמצעות הגשת תביעות בבית המשפט.
● בג"ץ קבע: אישה שבגדה במשך עשור תקבל בגירושים מחצית מהרכוש
● איך התחלקו בני זוג בהליכי גירושים במניות שהחזיקו במשותף?
● 20 שנה לאחר שנפרדו: אישה דרשה מחצית מהרכוש שבעלה לשעבר הוריש לזוגתו. מה קבע בית המשפט?
● איך משפיעה בגידה על הנישואים? לפי בית הדין, תלוי אם הזוג חילוני או דתי
החוק הוגדר תחילה כהוראת שעה לשלוש שנים, כדי לבחון את מידת הצלחתו, והנה, על אף כישלונו המוחלט, בשנת 2020 הורחב תוקפו של החוק לחמש שנים נוספות.
הכישלון נלמד קודם כל מהעובדות הסטטיסטיות שמפרסמת המדינה עצמה בנושא: בארבע השנים שבהן פורסמו נתונים אודות יישום החוק, רק 12% עד 15% מהזוגות המסוכסכים פתרו את המחלוקות ביניהם באמצעות מנגנון יישוב הסכסוך של החוק. שליש מהזוגות לא טרחו אפילו להשתתף בפגישה שנקבעה להם עם העובד הסוציאלי.
שתי בעיות מהותיות
בהתחשב בנתונים עגומים אלה, אפשר היה לצפות כי תוקם ועדה לניתוח כישלון יישום החוק, שתצביע על הכשלים שנולדו, וכיצד אפשר לתקנם או לשפרם, בטרם יוחלט על הארכה אוטומטית ועיוורת של החוק לשנים נוספות, אולם לא נראה כי יש עניין בכך מצד המחוקק.
אשמח לסייע בנושא זה, באמצעות ציון שתי בעיות מהותיות.
ראשית, הסיבה העיקרית לריצה של בני זוג להגשת תביעות הדדיות בישראל היא מרוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה. מי שמגיש ראשון תביעה נגד השני, "תופס" סמכות בערכאה שהוא בוחר בה, לפי שיקולים אסטרטגיים שונים.
לא זאת בלבד שהחוק ליישוב סכסוכים לא פתר את בעיית מרוץ הסמכויות, אלא שהוא החמיר אותה בצורה ניכרת. בעוד שבעבר, כדי לתפוס סמכות בערכאה הרצויה, התובע היה צריך להשקיע בהכנת כתב תביעה, לחשוב מה הוא תובע ולמה - הרי שכעת, כדי לתפוס סמכות, כל שנדרש הוא למלא את הטופס. התובע לא צריך אפילו להחליט מראש באיזו ערכאה הוא ירצה להגיש אחר-כך את תביעותיו, זה ממש "נגעת נסעת".
כמו כן, החוק לא פתר את הבעיה של הכללת "לכלוכים" מיותרים וצהובים על בן הזוג במסגרת ההליכים המשפטיים. אם המטרה הייתה באמת למנוע את הסלמת הסכסוך מההיבט הזה, הרי שהדרך הנכונה להגיע לתוצאה זאת אינה למנוע מהורה את הגישה לבית המשפט, כדי לתבוע מזונות שהוא זקוק להם מההורה האחר, אלא ליצור טופס מובנה לתביעת מזונות, במקום להתיר מלל חופשי מיותר. הפרמטרים הנחוצים להכרעה בנושא מזונות ידועים היטב, והם טכניים בלבד: גובה השכר, היקף הרכוש, רשימת ההוצאות וחלוקת זמני שהות. אין רלוונטיות לרקע הסכסוך בין ההורים, בגד לא בגד וכו'.
ניתן כמובן גם לחייב בהוצאות משפט צד אשר חורג מהנדרש על-פי הטופס וכולל מלל מיותר שכל תכליתו השחרת הצד השני. למרבה הצער, פירוט החלק "הצהוב" נותר רלוונטי לגמרי במסגרת תביעות הגירושים המתנהלות בבתי הדין הרבניים, שם גם כיום לא ניתן להתגרש פשוט מרצון חופשי, ולפיכך גם בעיה זאת לא טופלה ולא נפתרה כלל על-ידי החוק ליישוב סכסוכים.