איתמר בן גביר, יו''ר עוצמה יהודית / צילום: Associated Press
אחרי פרשת "נח" בשבת שעברה, השבת יקראו בבתי כנסת את פרשת "לֶךְ לְךָ". ואין מתאים יותר מהבדיחה השחוקה - "למה נסמכה פרשת נח לפרשת לך לך? שאם לא נח לך, לך לך". ובמילים קצת פחות עדינות: איומי הרילוקיישן היו ויהיו, ולא שיש כרגע יותר מדי מקומות אטרקטיביים מסביב לעולם לברוח אליהם (פוליטית, כלכלית, חברתית ועוד). שתו מים, ותראו שהשמש תזרח אצלנו גם מחר. ואם חלילה היא תהיה פחות זוהרת וחמימה, ומישהו ירגיש ש"הלכה המדינה", זו תהיה תזכורת ליתרון השיטה הדמוקרטית. היא לא מביאה לפרלמנט את הטובים, הראויים והצודקים ביותר. והיא גם לא אומרת שבחירת הרוב היא החכמה והנכונה. השיטה אפילו לא מבטיחה שרוב הקולות יכתיבו מי בשלטון. היא בסה"כ מאפשרת להחליף את השלטון, לכל המאוחר, מידי 4 שנים. קובעת שהשליטים עומדים מדי פעם להכרעת העם.
● לקראת המו"מ הקואליציוני: הקרבות שצפויים לנתניהו, ועל מה הוא לא יוותר | טור סופ"ש
● בארה"ב מגדירים את ממשלת נתניהו המסתמנת "משקולת כבדה על רגל ימין" | טור סופ"ש
● בג"ץ ערוץ 14: בית המשפט העליון בשבתו ככותב טורי דעה לעיתון | טור סופ"ש
● הפיצול ודפוסי ההצבעה: הציבור הערבי אכן הכריע את הבחירות | טור סופ"ש
4 שנות שלטון הן מבחן קצר מדי
אם כבר, 4 שנות קדנציה הן מבחן קצר מדי. מצב התשתיות של המדינה - בתחבורה, באנרגיה, בבריאות, בחינוך, בתעופה ואפילו בביוב - מצריך ראייה הרבה יותר רחוקה. מי שיוציא למשל את חוק המטרו לדרך, יגלה בעוד 4 שנים רחובות סתומים מחפירות, חריגות בתקציב, ואינספור ויכוחים וטענות על מיקום הקווים והתחנות ועל גובה ההיטלים הדרושים למימון הפרויקט. פוליטיקאי שפוי יעדיף גם בכנסת הבאה להכריז שמפת הקווים דורשת עוד רענון וחשיבה, או סתם לחזור על המנטרה "החברתית" ש"לא יהיה מטרו בגוש דן לפני שתהיה רכבת לקרית שמונה ולאילת". מה בוער. גם הממשלה היוצאת, למי שהספיק לשכוח, זו שהבטיחה שינוי וסדר יום אזרחי, עסקה בעיקר בקוריוזים. שר האוצר, אביגדור ליברמן אמנם קידם כמה מהלכים. בהם הפחתת מכסים, מס הסוכר והחד פעמי, ביטול תקנים וכדומה, אבל רק קיבלנו עוד הוכחה כמה זה לא משתלם בקלפי. כמה נמוך הסיכוי שנראה פוליטיקאי עם ראייה ארוכת טווח.
החרדים לפחות מבינים בתחבורה ציבורית
אבל איך הכלכלה תתמודד עם ממשלה של קיצונים? בהנחה שאלו הם פניה של החברה הישראלית, הסיכוי היחיד הוא דווקא לקבל שהם חלק מהקונצנזוס. כשמגיעים לעמדת כוח, הצורך להתפשר ולהתמתן אינו קלישאה. עם כל הכבוד לרטוריקה מתלהמת, החרדים יודעים כבר היום שהם מוכרחים - למענם ולמען כולם - להשתלב בחברה הישראלית, ואיתמר בן גביר יודע שהבדואים וערביי ישראל כאן בשביל להישאר. ומי שחושש מבצלאל סמוטריץ' במשרד האוצר, מוכרח להודות שכשנתניהו נתן בשנת 2013 את המפתחות לקופה הציבורית לחבר כנסת שאמר במפורש שהוא לא מבין בכלכלה, שאפילו בגרות במתמטיקה אין לו, זה היה מפחיד בהרבה.
גם מסירת ההגה של משבר התחבורה לידיים חרדיות יכולה להיות בשורה לא רעה. אין מגזר שמבין בתחבורה ציבורית יותר מהם. בני ברק התנהגה כמו עיר אמיתית (כולל קנסות מהירים ומאוד לא נעימים למי שחונה שלא כחוק, למשל), הרבה לפני שתל אביב התחילה לנופף בצורך בפתרונות תחב"צ. אז נכון שכדאי לגנוז בינתיים את החלומות על תחב"צ בשבת, אבל מותר לחלום על תחב"צ ראויה בהרבה בששת הימים האחרים של השבוע.
לפחות שקד לא התרסקה בישראל קנדה
ובשולי הבחירות, אולי המפלה של אילת שקד (כ־50 אלף קולות) תשפוך מים קרים על המשפט המכונן של אריאל שרון בשעתו: "פעם למעלה ופעם למטה, העיקר להישאר על הגלגל". אם שקד הייתה יורדת מהגלגל, לוקחת פסק זמן אחרי הכשלון בסיבוב הבחירות הראשון, היא הייתה לכל הפחות מסומנת כהבטחה שטרם מומשה. ועם זאת, צחוק הגורל: בסיבוב ההוא, שבו שקד לא צלחה את אחוז החסימה (אז היו חסרים לה ולבנט 1,400 קולות), פורסמו ידיעות שמעולם לא הוכחשו כי הוצע לה להשתלב בצמרת חברת ישראל קנדה, של ידידה ברק רוזן (הסכם ניגוד העניינים שלה כלל הימנעות מעיסוק בחברה). לאחר שמניית ישראל קנדה איבדה 50% רק בשנה האחרונה, אולי טוב ששקד נותרה להתבוסס בביצה הפוליטית. לפחות את הצלילה של חברת הנדל"ן אף אחד לא ידביק לה.