סמי אבו שחאדה, אחמד טיבי ואיימן עודה / צילום: Associated Press, Sebastian Scheiner
כל מי שצפה שהבחירות יוכרעו על ידי הציבור הערבי - צדק. הניצחון של נתניהו וגוש מפלגות הימין הוא תוצאה ישירה של דפוסי ההצבעה ושל החלטות המפלגות הערביות, שהשפיעו לא רק עליהן עצמם, אלא גם על השותפות בגוש.
● איך הכלכלה תשרוד עם ממשלת קיצוניים? בן גביר והחרדים יתקרבו לקונצנזוס | טור סופ"ש
● לקראת המו"מ הקואליציוני: הקרבות שצפויים לנתניהו, ועל מה הוא לא יוותר | טור סופ"ש
● בארה"ב מגדירים את ממשלת נתניהו המסתמנת "משקולת כבדה על רגל ימין" | טור סופ"ש
● בג"ץ ערוץ 14: בית המשפט העליון בשבתו ככותב טורי דעה לעיתון | טור סופ"ש
החברה הערבית הפתיעה את כולם ויצאה להצביע השבוע באחוז גבוה מהצפוי. במשך יותר מחודשיים מאז ההכרזה על הבחירות, אחוזי ההצבעה בחברה הערבית לא עברו את ה-40%. אלא שביום הבחירות עצמו, הערבים נהרו לקלפיות, בשיעור שהגיע לפי ההשערות ל-54%. מדובר בעלייה כנגד כל הסיכויים. לא היו חסרות סיבות שהאחוזים ישארו נמוכים: תסכול וכעס הציבור הערבי על הפיצול במפלגות, הייאוש הכללי שנוצר כתוצאה מהפשיעה והאלימות, ובכלל העובדה שמדובר בבחירות חמישיות - לא עושה חשק גדול להצביע, גם לערבים.
שני אירועים היסטוריים
את העלייה אפשר אולי לייחס למופעים השונים של בן גביר בסמוך לבחירות. בן גביר, שהתגרה בחברה הערבית בניגוד למדיניות הליכוד שחתרה כל הזמן להרדמת השטח, הגיע לשייח' ג'ראח עם אקדח שלוף, הצהיר שיפעל "לשווין בזכויות התפילה של יהודים וערבים" במתחם של מסגד אל-אקצא, ואם כל זה לא הספיק, יו"ר עוצמה יהודית הצהיר רשמית, יומיים לפני הבחירות, כי ידרוש את התיק לביטחון פנים. כמובן שמדובר במשרד הכי קריטי לחברה הערבית, שמדי כמה ימים מתעוררת לעוד נרצח ברחובותיה.
סבב הבחירות הזה יצר שני אירועים היסטוריים בפוליטיקה הפנים־ערבית. ראשית, מאז הקמתה ב-1996, לראשונה מפלגת בל"ד לא עוברת את אחוז החסימה ונשארת מחוץ לכנסת, ויש שיגידו (גם בתוך המפלגה) שהיא תישאר מחוצה לה לתמיד. האירוע השני: רע"ם קיבעה את מעמדה כמפלגה הערבית הגדולה בישראל עם חמישה מנדטים וסגרה את הדלת בפני חד"ש שבמשך עשורים הוגדרה כמפלגה הגדולה והוותיקה ביותר ששלטה בשיח הפוליטי הערבי.
הפיצול הפיל גם את מרצ
אך כל זה לא סייע למטרה העיקרית של גוש המרכז-שמאל: לחסום את ממשלת נתניהו. הגוש, ובראשו לפיד, הפסיד מסיבה אחת מרכזית - הוא שרף יותר מ-270 אלף קולות שמתחלקים בין בל"ד למרצ. לבל"ד עוד נגיע, אך הסיבה הסמויה מן העין שהביאה לנפילתה של מרצ, היא לא רק הקמפיין חסר האחריות של יש עתיד, אלא גם מספר הקולות הנמוך מאוד שקיבלה המפלגה בחברה הערבית ביחס לסבבי בחירות קודמים.
כמה אלפי קולות שמרצ יכלה לקבל ביישובים הערבים היו משנים את המשוואה ומעניקים למרצ את המעבר, אז לאן הקולות האלו הלכו? גם כאן התשובה טמונה בפיצול בין המפלגות הערביות. ככל שיש תחרות פנימית בין המפלגות בחברה הערבית הקולות זולגים פחות מהמפלגות הערביות למפלגות הציוניות, ובמקרה הזה - הפיצול המשולש שראש הגוש לא מנע, ולא ניסה למנוע. כך הכישלון של לפיד והניצחון של נתניהו חלפו מתחת לרדאר של אנשי יש עתיד. אם לפיד היה מפעיל את לחציו על ראשי המשותפת, סביר להניח שהיה מרכך אותם ועוזר להשאיר את בל"ד בתוך הרשימה, ולשמור יותר מ-130 אלף קולות שנשרפו.
אומנם תרחיש כזה היה מפחית את התחרות בחברה הערבית, ומחזיר את דפוסי ההצבעה לסדרם הרגיל, משמע, הצבעה בשיעור נמוך יותר אך גם הצבעה של כ-15% למפלגות הציוניות. במצב הזה, גם מרצ וגם המשותפת היו ניצלות, ואיתן כל הגוש.
יום אחרי הבחירות, במפלגות הערביות הבינו את גודל המחדל. עד כדי שיו"ר חד"ש-תע"ל איימן עודה קרא בראיון לרדיו נאס לראשונה להגיע למתווה מוסכם לשיתוף פעולה עם רע"ם כדי "לעמוד בפני ממשלת נתניהו-בן גביר". עד היום עודה וטיבי נמנעו מכל קריאה פומבית כזאת בגלל היריבות הקשה בינם לבין מנסור עבאס. האחרון לא נשאר חייב. בסביבתו אומרים שהוא חש תסכול רב ודאגה לעתיד התוכניות הכלכליות שגיבש בקואליציה הקודמת, ובראשן התוכנית למיגור הפשיעה והאלימות. עבאס חושש שסמוטריץ' ובן גביר יבטלו כל תקציב שיועד לחברה הערבית. החשש והתסכול נשמע בבירור בתגובתו לעודה: "עכשיו נזכרתם? אנחנו כבר באופוזיציה".