כשאי-אפשר לספר הכול, מערכת המשפט תלויה באמון הציבור. איך מחזירים אותו?

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין אלדד-פרץ, היה מנהל המחלקה לעבירות כלכליות בפרקליטות המדינה בין השנים 2021-2013 ושימש ממלא-מקום  פרקליט המדינה בשנת 2020

קטין בן 17 וחצי, שפרץ לבית בדרום, תקף מינית ילדה בת 10 שישנה במיטתה. בשבוע שעבר תוקן כתב האישום, לאחר הסדר טיעון. במסגרת ההסדר יוחסו לנאשם, כיום כבן 19, עבירות חמורות פחות מאלה שהועמד עליהן לדין במקור. התביעה ביקשה להטיל עליו 10 שנות מאסר בפועל. נגזרו עליו 5 שנות מאסר בלבד.

בציבור נשמעת מאז ביקורת קשה כלפי השופטים שגזרו את הדין. ביממה שלאחר הפרסום הייתי בכמה מפגשים עם אנשים רבים, החל בניחום אבלים בסלון בית ועד להרצאה שנתתי ברוב עם. בכל המפגשים נשאלתי שאלות בנושא. לא לכולן הייתה לי תשובה. 

● סקר גלובס: 46% לא מאמינים לפרקליטות, לבתי המשפט ולמשטרה 

כיצד קרה, נשאלתי, שמערכות האכיפה והשפיטה מגיעות לתוצאה שהציבור לא מסוגל לעכל? מי אחראי להסדר הטיעון, ולמה הוא נכרת? אם כבר הוצג הסדר, למה בית המשפט לא גזר את העונש המקסימלי שנדרש? "למה מספרים לנו", שאלה אותי משפטנית מהתחום האזרחי, "שוויתרו על העבירות החמורות, כדי לחסוך מהילדה את העדות בבית המשפט? הרי למדנו שהמחוקק נתן כלים חלופיים כדי להתמודד עם הקושי הזה (קבילות עדותו של חוקר חלף עדות הילדה, עדות במקום ניטרלי ולא באולם בית המשפט, עדות שלא בפני הנאשם)?".

האם לא היו ראיות פורנזיות שקשרו את הנאשם למיטתה או לגופה של הילדה? מה מסתתר מאחורי המינוחים המשפטיים העמומים שמתפרסמים? האם הורה יוכל לדעת שהמערכות מגינות על ילדיו? האם כך הסדר החברתי נשמר, או שכדי להשיג צדק לילדיו, האב צריך לחזור לשיטות העתיקות של נקמת דם? האם התביעה יכולה לערער על עונש שהוא בגבולות ההסדר?

המידע לעולם לא ייחשף

אלה הרגעים בהם מובהר לכל אחת ואחד מאיתנו עד כמה חשוב אמון הציבור בבית המשפט. בגלל סוג העבירה, גיל הנפגעת והנאשם, לעולם לא ייחשפו בפני הציבור כל השיקולים והפרטים. כך מורה החוק, וכך גם נכון. רק לדוגמה, אחד השיקולים שמונעים מהרשויות להסביר את פרטי האירוע, הוא שאנשים בסביבת הילדה ומשפחתה יודעים מי הילדה שנפגעה, למרות ששמה אסור בפרסום. זכותה לגדול ולהשתקם מבלי שבמעגל הקרוב לה ידעו בדיוק מה נעשה בגופה.

איני מכיר את העובדות, אך זכיתי להכיר חלק מהשופטים שדנו בתיק. אני נותן בהם אמון. אני מכיר את היושרה ואת המקצועיות שלהם וגם את מחויבותם להגנת הציבור. עוול הוא להציגם כתמימים המרחמים אוטומטית על אכזרים. אלה שלושה שליחי ציבור מהמעלה הראשונה במקצועיותם, שהיו בפניהם שיקולים רבים, והם איזנו ביניהם ביושר ובהגינות.

החלטתם אולי שגויה. היא אולי תשונה בערכאת הערעור (אם כי קראתי סקירה של פסיקת העליון בעבירות דומות, והיא נוטה באופן מדאיג לצד המקל). עם זאת, בביקורת ובהשתלחויות האישיות נעשה לשופטים עוול. אין מתקנים טעות משפטית (אם הייתה) בעוול אישי. תחושת הלב שלי, שאיני מכחיש את קיומה, היא שבמקום השופטים הייתי פוסק יותר לחומרה, אך זו רק תחושה, ולא עמדה משפטית, כי איני מכיר את כל העובדות.

אלה הרגעים שהאמון נדרש בהם יותר מכל, כשבית המשפט מנוע מלהסביר את עצמו בשקיפות ובאופן ההגיוני והפשוט שבו יכול היה להסביר. כך קורה גם בתיקים העוסקים בהגנה על ביטחון המדינה, שלניהול רבים מהם הייתי שותף.

מחויבים ביותר לשליחות

הפרקליטות והפרקליטים העוסקים בתיקי עבירות מין הם מעובדי הציבור המחויבים ביותר לשליחותם. עבודתם תובענית, לא רק במשאבי זמן אלא גם במשאבי נפש. היא מותירה צלקות בליבם ומכניסה חרדות, שאין לאנשים אחרים, לתוך בתיהם. הם נלחמים מלחמה חשובה, באנשים המסוכנים ביותר בחברה.

אי-אפשר לייחס להם רוך כלפי העבריינים. פשע של ממש הוא להציג את מי שניצבים בחזית הזו, כמי שהגיעו להסדר טיעון כדי ללכת יותר מוקדם הביתה. הם מגיעים להסדר רק כשהדבר מתחייב, ועושים זאת בכאב רב. אצל תובע מצפוני ההחלטה להגיע להסדר טיעון גוררת התלבטות והתחבטות, שימשכו לעתים כל החיים. עם זיכוי או גזר דין מקל, כשלא שכנעת את בית המשפט, קל יותר להתמודד, מאשר עם הסדר שאתה עשית.

מה עושים ואיך עושים כדי שכל הציבור - גם זה שאינו מכיר כמוני את השופטים ואת ניקיון-דעתם - ייתן בהם אמון? האמון היה קיים ועדיין חי בבסיס העמוק של עמדות הציבור. אך אמון זה נפרט ובוזבז, בשורה (לא ארוכה) של מקרים (נדירים אך מפורסמים) שבהם המערכת, באמצעות אנשים שרובם אינם חלק ממנה, לא נתנה לשימור אמון הציבור בה משקל נאות. כך במערכת השפיטה, ויותר מכך בתביעה הכללית.

מקרים אלה נוצלו והועצמו, בפגיעה מכוונת במערכות הללו, שנועדו לפרק את החישוק החשוב הזה, שמאגד את החברה כולה. היו פרקליטים שחשבו: "לא נורא, אפשר להסתדר גם בלי אמון מלא, אנו הרי פועלים מכוח סמכותנו". הנה מגיע הרגע הטופח על פניהם, שבו נדרש כל-כך האמון. לצערי, זו לא הפעם האחרונה שבה יחפשו את האמון ויגלו שהוא לא מצוי בכיס. 

שיקום האמון מחייב, קודם כל, שהמערכת תבין שכרגע אין בה עוד אמון, על כל פנים לא אמון מלא. הדבר מחייב אותה להתנהלות, שלא די בכך שתהיה ללא רבב. זהו תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרשת סטייה ממנהגים וממסורות שנתפסות כניכור והתנשאות, וגיבושם של כללים שיאפשרו בניית אמון מחדש.

אומנם, במקרה כמו בבאר שבע אי-אפשר לפרסם פרטים רבים. עם זאת, במקרים אחרים חייבים להיות יותר גלויים. השקיפות חייבת להדריך את המערכות. כתבתי על כך כמה פעמים בהקשרים ספציפיים של הליכים והתנהלויות, שלא משרתים את התכלית של הגברת האמון ומחייבים שינוי.

גם המקרים הנדירים של חריגות אנשי המערכת מהמצופה מהם - החל מרתימת הסמכות למטרות אישיות, דרך ניפוח תנאי פרישה וחמדנות גרידא ועד לעבירות של ממש בבית הפרטי - לא יכולים עוד להיות "מטופלים" בציפוף שורות, הגנה על הפוגעים באמון שניתן בהם והשתקת ביקורת. כל אירוע כזה חרץ פצע בנכס היקר של אמון הציבור.

החוליה האחרונה

בית המשפט הוא החוליה האחרונה והקובעת. אסור לו לקיים ברית בלתי קדושה עם מערכות אחרות, בהן הוא מכסה על התנהגותם של אנשים המאיישים תפקידים בכירים. סימנים לכך שהשופטים מבינים זאת ראינו לאחרונה, כשהובילו בדיקה הוגנת בבית המשפט של החלטות שניכר היה כי מי שקיבלו אותן מחזיקים בביתם איפה קטנה לבחון בה את האחרים - ואיפה גדולה לבחון בה את עצמם.

כשהמערכת תפעל בשקיפות, תיתן בכל החלטה משקל לצורך באמון הציבור ותבין שעוצמה נרכשת באמצעות איפוק, ולאו דווקא על-ידי שליטה בכל תהליך - היא תקבל אמון ציבורי שישמש אותה גם במקרים בהם לא תוכל להסביר את שיקוליה. לא נדרשת החלפת מערכת ההפעלה, אך יש צורך בתיקון "באגים" בדרכיה. בהיעדר התיקון, שוב ושוב יוצגו שופטות ישרות וערכיות, במחי כמה ציוצים, כ"אויבות העם", ואוי לדור ששופט את שופטיו.